היי. 

אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה טוב. אולי זה כי עדיין לא פגעו בי מספיק, אולי זה כי השנה רק התחילה, אבל פתאום אני מרגישה שאכפת לי מעצמי יותר משאכפת לי מאחרים. שנה שעברה שנאתי את זה שאני מנסה למצוא חן בעיני אחרים ולא בעיני עצמי, ועכשיו זה כבר לא ממש קורה. לא אכפת לי ממה שאחרים יחשבו עליי, כי הבנתי שהם בחיים לא ילמדו להסתכל קצת יותר מעבר לחצ׳קונים שלי, ולזה שאני קוראת בהפסקה. אני עדיין לא שלמה עם עצמי, ועדיין אפשר לומר שיש בי חלקים שאני שונאת, אבל אני מרגישה טוב. אני (עדיין) לא נתתי לזה להרוס לי את הזמן שעוד נשאר לי בחטיבה. אני קצת מפחדת מהאדישות (המשמחת, אבל) פתאומית כלפי אחרים שמצאתי בעצמי. מצד אחד, לא אכפת לי ממה שאחרים חושבים עליי, ומצד שני... גם לא אכפת לי בכלל מאנשים שאמורים להיות חשובים לי. החברה הכי טובה שלי? היא כל הזמן מתייעצת איתי לגבי דברים שקורים לה, אבל לא אכפת לי מזה. למה שיהיה לי אכפת? היא הפכה אותי לחברת המחדל שלה, והחליטה שאנשים שהיא הכירה לפני שנה חשובים לה יותר ממני. אני מכירה אותה מכיתה ד׳. אם היא באמת החליטה להיזכר בי רק עכשיו, זה קצת מאוחר מדי מ 

עדיין מפחיד אותי לחשוב שאיבדתי בה עניין כל כל מהר.. רק לפני כמה חודשים הייתי עצובה בגלל שהיא לא שמה לב לקיומי. 

ולנושא אחר-

יש ילד שיושב לידי, והוא מדי פעם משחק לי השיער וקורא לי ״חמודה״, שזה היה יכול להיות נחמד אם הוא לא היה מתייחס אליי כמו שאני מתייחסת לכלבים שלי. זה עדיין נחמד לי, כי אני לא יפה כמו הבנות בכיתה שלי, והמחמאות האלה, גם אם הן נאמרות כדי להנמיך אותי, הן עדיין מחמאות. אני לא מקבלת הרבה מחמאות (שלא לדבר על זה שאחת מהאנשים שהכי מורידים לי את הביטחון העצמי זו אימא שלי), ככה שאני כל הזמן מסמיקה ושותקת כשהוא אומר את זה. אני יודעת שאני אמורה להגיד לו שאני לא חיית מחמד (לפחות כרגע. מי יודע מה הוא יעשה בעתיד), אבל בגלל שבקושי מחמיאים לי, כל פעם שמישהו אומר לי משהו טוב אני נכנסת למצב האוטומטי של שתיקה, הסמקה, וצחקוק או חיוך מטופש. אני מקווה שהוא ימצא בי משהו מעבר לחמידות של חיית מחמד, או שלפחות יצליח למצוא בי משהו אחר להחמיא ושלא ישפיל אותי, או האפשרות הכי מעשית- שלא יחמיא לי וזהו. 

ואם אני כזו כלבה שאפשר להתייחס אליי ככה (הידד למשפטים הדו משמעותיים!), שלפחות יביא לי מלונה, צעצוע שמצפצף, משהו נחמד כזה שמשקף את חיבתו כלפיי בתור חיה.  

כדאי לי להתחיל לכתוב פוסטים כשיש לי רעיון מוכן בראש, אחרת הם יצאו קטסטרופליים כמו זה  אני אסתדר. איכשהו

כמעט שכחתי- שנה עברית טובה :) אני האדם הכי חילוני ולא מאמין שיש, אבל עוגת דבש זה טעים ואני אוהבת לחשוב על התחלות חדשות ולקוות שיהיה בסדר.