יש לי בעיה בכיתה שלי- 

בבית הספר שבו אני לומדת יש מנהג של עבודות קבוצתיות, ולמורים יש מנהג של לתת לתלמידים לבחור עם מי הם יהיו. הבעיה שלי היא שעם כל השלושים ואחד ילדים שיש בכיתה חוץ ממני, אני יודעת בוודאות שאף אחד לא ירצה להיות איתי בקבוצה. לא היה לי אכפת מזה, אבל אתמול החברה הכי טובה שלי, שלומדת איתי בכיתה, החליטה שהיא לא תהיה איתי. היא הייתה האחרונה שחשבתי שעוד יש סיכוי שאני אהיה איתה, ודיברנו על זה כל הזמן. פתאום היא החליטה שלא. זה מרגיש קצת רע שמתוך 31 אנשים, אין אדם אחד שמעדיף להיות איתך מאשר עם מישהו אחר. 

זה מרגיש קצת רע שזאת שאמרה כל הזמן כמה היא תשמח לעבוד איתך פתאום מתחרטת. 

זה לא כזה נחמד, להבין שאף אחד לא רוצה לעבוד איתך ולא להבין למה. אני חכמה מספיק לעבודות האלו, אני גם יצירתית מספיק ועובדת בצורה טובה בצוות, ועדיין- אין אף אחד שרוצה לעבוד ביחד איתי. 

אחרי החגים, המורים שלי יבקשו מכל ילד שבכיתה שלי לכתוב בדף שמות של שלושה ילדים ולכתוב למה הוא רוצה לעבוד איתם. אני פשוט אכתוב ״תפתיע/י אותי.״ אני מקווה שזו תהיה הפתעה טובה. אני מפחדת שהמורים שאחראים על העבודות בקבוצות (כרגע זה המורים לספרות והיסטוריה..) לא יפנו למחנכת שלי לגבי זה. המחנך הקודם שלי ידע על המצב החברתי שלי כי נפתחתי אליו אחדי חצי שנה, אבל המחנכת הנוכחית היא חדשה בכיתה שלי. אני לא רוצה שהשיחה האישית הראשונה שלנו תהיה דווקא על זה.

אה, ועדכון על הזמן האחרון:

יש לי בקרוב בוחן במתמטיקה ואני מבועתת בגללו.

קיבלתי לוקר חינני ביותר. 

החמיאו לי על המראה היום, אבל אני לא מאמינה למחמאות האלו וזה גורם לי להרגיש קצת מוזר עם כל חוסר האמון המעצבן הזה. 

אני עדיין מחוצ׳קנת

יש לי קראש קטן על מישהו מהכיתה שלי, אבל אני מקווה שזה יעבור לי כי הוא ממש לא הולך לפתח קראש עליי ואני רק בת 14. 

קיבלתי שני סוודרים ממש יפים :) 

הלכתי לעשות שיעורים במתמטיקה (חזקות זה דווקא כיף :))

נדבר, 

סוודר