שלום לכם (רציתי לגוון ולא לרשום ״היי״ כמו תמיד).

מכיוון שהחיים שלי די שגרתיים וחוזרים על עצמם בזמן האחרון, אני אכתוב על משהו שיקרה בעתיד. עוד שבועיים אני אצא לטיול השנתי שלי, ואני מתה מפחד ומציפייה. מצד אחד, יהיו לי שלושה ימים עם שירותים כימיים, אוכל נוראי ובדידות (ואולי גם מחזור :( ), ומצד שני, סוף סוף אני אצא קצת מהבית, בלי שום מטלה. אני יודעת שיהיה נוף מדהים באזור שאהיה בו, וגם המון צמחים נדירים, ושמורת טבע שהייתי בה ואני ממש נהניתי.

האמת שהאוכל והשירותים (שאין :/ ) לא ממש מפריעים לי, הבעיה היא שאני לא רוצה ללכת לטיול שנועד לגבש את הכיתה שלי ולמצוא את עצמי לבד. זה קורה כל הזמן. אני תמיד יושבת לבד באוטובוס, בספסלים ובפעילויות הקבוצתיות, ואני לא אוהבת להרגיש כאילו שנשארתי בחוץ. פעם חשבתי שזה כי אני לא עושה מספיק מאמץ בשביל להשתלב, והיום אני יודעת שזה לא נכון (גאד, זה נשמע כל כך זקן. ״פעם, לפני שנים רבות, חשבתי כך, אבל היום אני כבר מבינה שזה לא נכון.״. האמת שחשבתי ככה עד לפני שנתיים ._.). אני לא יושבת מנודה בכיתה, מדברים איתי, אבל אין אף אחד שמעדיף אותי על פני מישהו אחר. אני שונאת להיות ברירת מחדל, ואני לא רוצה להרגיש את זה במשך שלושה ימים 24 שעות. בבית שלי יש לי מפלט- הבלוג הזה, אתרים שאני גולשת בהם.. בטיול אני אצטרך להיות עם האנשים שמעציבים אותי 24 שעות!

אני לא רוצה לצאת מהאוהל שלי באמצע הלילה רק בשביל להסתכל על הכוכבים, ולבכות שאני לא אחת מהם, רחוקה מהאנשים האלו.

אני באוהל עם חברה שלי, ויש לי תחושה שהסיבה היחידה שהיא איתי היא העובדה שאף אחד אחר לא רצה להיות איתה. נהדר. 

סליחה על הפוסט הדיכאוני הזה, אני לחוצה בגלל מבחן שיש לי בקרוב ולא התכוננתי אליו בכלל, וגם כי היום מישהו החליט שלצחוק על משהו רגיש אצלי זה הדבר הכי כיף שיש.

סוודר