שבמקרה שונא אותי. הולך להיות מרנין לב ומשובב נפש איתו.
היי.אני שונאת את זה שאני כותבת כשרע לי או כשמשעמם לי. אף פעם לא כשטוב לי.
אבל בלוג הוא הרי מקום לפרוק בו דברים, לא?
~דמיינו פה בדיחה על ארגזים לפריקה שאיכשהו היא דו משמעית~
בכל אופן, אני די שמחה בזמן האחרון.
זה בגלל שיש לי פרויקט שאני ממש עסוקה בו, וזה מונע ממני לחשוב יותר מדי. כמובן שבעוד חודש אני אחזור להיות עצובה ולהעלות יותר פוסטים.
כשאין לך מה לפרוק, אתה לא פורק. אני חושבת שהכתיבה שלי הרבה יותר טובה כשאני עצובה. אולי כי אני פחות מדברת כשאני עצובה (ואני אחד האנשים הכי חופרים שקיימים, מפתיע אותי שאף אחד לא שם לב כשאני שותקת!) וכותבת יותר. אולי. אני נכנסתי לפה רק כי מישהי ביקשה ממני (היי :) ) וכי רציתי להראות לכם שאני בחיים.
הייתי רוצה לכתוב פחות ולהיות שמחה יותר. אולי אנאלפבתים הם אנשים מאושרים?
גם אתם כותבים בעיקר כשאתם עצובים? אין סיכוי שאני היחידה.