כן, טוב, הפוסט הקודם לא ממש מתאר את מצב הרוח שלי (אבל הוא נכון! נסו לאכול סושי ליד חתול שקוראים לו ככה.).

אני מרגישה קצת בודדה וזה רע בגלל שאם אני אראה את זה אף אחד לא ירצה לדבר איתי (כי הרי מי ירצה לדבר עם מישהי דיכאונית?), אז אני לא מראה את זה כדי להרגיש פחות בודדה (וזה עובד מדי פעם), אבל אז אני מרגישה שאני מזוייפת וזה גורם לי לשנוא את עצמי עוד קצת. 

בגלל שבלי קשר למצב הרוח המהמם שלי לא הרבה אנשים אוהבים לדבר איתי, הייתי קצת לבד וזה נתן לי קצת פנאי לחשוב. 

הגעתי למסקנה שאף אחד לא באמת מורכב יותר או שונה כל כך מהשני, אלו בסך הכל מחשבות שגויות שהופכות את מי שחושב אותן לבודד יותר ממה שהוא באמת. אנשים חושבים יותר מדי ומגיעים למסקנות לא נכונות וזה דופק אותם (תמסרו ד"ש לסוודר של כיתה ח').

גם אני חושבת יותר מדי לפעמים. זה קצת בעייתי בהתחשב בעובדה שאני לא לוקחת את המחשבות האלה לשום מקום מועיל. אני תמיד מאשימה את עצמי בבעיות שלי וחושבת שזה מה שיפתור אותן, וזה לא. ידעתם שהמחנכת שלי לא עשתה לי אפילו שיחה אישית אחת השנה? זה לא כי היא לא אוהבת אותי, זה כי היא שכחה ממני, ובמקום ללכת ולהגיד לה את זה בשביל להרגיש פחות פגועה, אני רק יושבת פה וחושבת על איך זה שאפשר לשכוח בנאדם שלם ולמה לעזאזל לא אמרתי לה בקול רם מספיק שאני רוצה או צריכה לעשות שיחה אישית. עכשיו כבר מאוחר מדי.

בכלל, אני מדברת חלש מדי וזה מעצבן והכי גרוע זה שכל פעם שמעירים לי על זה אני מתכווצת ומדברת חלש יותר בלי כוונה.

סוודר, שיצא לה פוסט חסר סדר ולא מוגדר אבל זה בסדר כי ככה גם המוח שלה כרגע