וואו. אוקיי. לא כתבתי די הרבה זמן, והאמת היא שאין לי ממש נושא שחשבתי לכתוב עליו. אולי כמה נושאים קטנים ועידכונים.

זוכרים שדיברתי על המחנכת שלי? זו שלא עשתה לי שיחה אישית חצי שנה? טוב, אז דיברתי עם מרכזת השכבה שלי על זה. מצחיק שאני מספרת על זה עכשיו כי זה קרה מזמן, ופשוט לא מצאתי את הזמן לעדכן על זה. בכל אופן, המרכזת שלי הייתה מדהימה וניסתה לעזור לי, וכמה ימים אחרי זה המחנכת שלי עשתה לי שיחה אישית והיא הייתה ממש נחמדה, אבל היא לא באמת הבינה אותי (אולי כי בכיתי כל הזמן, אולי כי אני סתם גרועה בניסוח).

עכשיו היא יודעת על ההערכה העצמית הנמוכה שלי, אבל היא לא מבינה למה אני כל כך לא אוהבת את עצמי, ואני לא מצליחה להסביר. לא אכפת לי מאיך שאחרים רואים אותי. לא אכפת לי מזה שחושבים עליי שאני ילדה טובה ונבונה וכל השטויות האלו, פשוט כי אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה בדיוק ההיפך, ואני לא מצליחה לגרום לאחרים להבין את זה.

חוץ מזה, כשאני אומרת שאני לא אוהבת את עצמי, אני לא חושבת שמה שיעודד אותי זה שיחמיאו לי - פשוט כי אני לא חושבת שהמחמאות מגיעות לי. בשיחה היא פשוט ניסתה להגיד לי כמה שאני לא מה שאני חושבת כלפי עצמי, אבל זה לא שינה את החשיבה שלי בכלל.

נראה לי שמה שיעודד אותי בפעם הבאה שאני אתחיל לדבר על ההערכה העצמית שלי זה חיבוק חזק ושיגידו "בסוף את תאהבי את עצמך, את תראי." באופן שיגרום לי להאמין בזה. אף פעם לא אמרו לי את זה והאמת שאני ממש נוראית בחיבוקים (משפחה קרה, אני מחבקת את ההורים שלי פעמיים בשנה- ביום ההולדת שלי וביום ההולדת שלהם, וגם אז זה החיבוק הכי מאולץ שיש. זהו. אין לי ניסיון בחיבוקים.) ונראה לי שזה נשמע כמו סצנה מסרט קיטשי, אבל יש לי תחושה שזה יהיה יותר מועיל ממחמאות שאולי אחרים מאמינים שהן נכונות לגבי. אני מניחה שאני אצטרך לבדוק את זה, אבל נראה לי שזה יהיה קשה כי כשאני מדברת על הבעיות שלי אני בדרך כלל בוכה, והבכי שלי מלחיץ את רוב האנשים שאני מדברת איתם (מפלצת הנזלת זו אני!), ככה שנראה לי שהם יחשבו שאני אבלע אותם אם אני אחבק אותם. חוץ מזה, אני לא בדיוק יכולה לבקש חיבוקים מאנשים. כנראה שייקח זמן עד שהתרחיש הזה יתגשם :(

אני מצטערת על הניסוח והמבנה הכושל של הטקסט היום. חצות עכשיו ואני לא ממש עייפה, אבל אני לא ממש ערנית. אני פשוט יושבת במבט מזוגג מול המחשב. 

קראתי את "אניהו" של אתגר קרת (ואני אוסיף את זה לרשימות ברגע שאסיים לכתוב את הפוסט), והיה שם משפט שממש ממש אהבתי -

יש לו כישרון נדיר- לכתוב בסיפורים כל כך קצרים דברים שגורמים לך לחשוב ולהזדהות ולהרגיש, בעזרת המילים הכי פשוטות. אני לא יודעת אם גם אתם אוהבים אותו, אבל האמת שלא אכפת לי. טעם בספרים הוא אינדבדואלי, כל אחד חושב אחרת ובגלל זה תהליך הקריאה שונה. יכול להיות שמישהו יאהב ספרים של טולקין (שר הטבעות, למי שלא מכיר), ושמישהו אחר (אני :( ) לא יצליח לסיים אפילו אחד למרות שהוא ניסה. יכול להיות שמישהו יאהב את משחקי הרעב ויהיה מעריץ אובססיבי של הספרים והסרטים, ויכול להיות שמישהו (אני, שוב. היי.) יחשוב שעשו יותר מדי עניין מהספרים האלו, ושהם לא יותר מנחמדים (המון זועם של פאנגירלס נמצא כרגע בדרך אליי, נכון? :( ). לכל אחד יש טעם שונה. נכון שיש המון אנשים שהטעם שלהם הוא בדיוק מה שנמצא במיינסטרים, אבל גם יש המון אנשים שרחוקים ממנו שנות אור. הכל מגוון וזה נחמד :) 

בזמן האחרון אני מכריחה את עצמי לשמוח, והחלק המפתיע פה הוא שאני מצליחה בזה. אני די אוהבת את זה, האמת. יש לי את הרגעים העגמומיים שלי שבהם אני פשוט שוכבת במיטה שלי אחרי יום רע בבית ספר והולכת לישון כי אני יודעת שאין שום דבר טוב יותר שמצפה לי אחר כך ואני לא רוצה להרגיש יותר גרוע, אבל גם יש את הרגעים האלו שבהם אני מנסה למצוא לעצמי משהו לעשות שיסיח אותי מהתחושה הזו של "אני לבד, רע לי, לאף אחד לא אכפת, אני זונת צומי, למה אני כזו?" ואז אני מוצאת את עצמי קצת יצירתית וקצת מוכשרת וכמעט חכמה כמו כולם. 

הכנתי היום כדורי שוקולד והיה ממש טעים ובלסתי המון והרגשתי שמנה אבל זה בסדר כי אני יודעת שאני במשקל תקין ושאני בכושר הכי גבוה שהייתי בו אי פעם (לא הייתי משהו קודם, בקיצור :( ). אני גם לא מבינה למה כולם סופרים קלוריות. למה לא לספור אחוזי שומן? מישהו כאן יכול להסביר לי? 

יש לי התנצלות לאלו שאני מדברת איתם בסקייפ ובמייל (אממ.. סליחה בן :\ ולאלו שבסקייפ, אני ממש ממש מצטערת). לא ממש קל לי לדבר עם אנשים שמעולם לא ראיתי ואפילו יותר קשה להיפתח עליהם, והיו נושאים שדיברתי עליהם ובדיעבד אני קצת מתחרטת שלא השארתי אותם לעצמי. בכל אופן, אני מרגישה קצת גרוע שבחרתי לכתוב את זה פה ולא בשיחות האישיות שלי איתכם. אוף. 

אני מציגה כאן (ובכלל בשיחות באינטרנט) את הדמות שלי איך שהייתי רוצה להיות ברגע זה, לא את מי שאני. אם תהיתם- ברור שאני רוצה להיות מאושרת, אבל אני בכל זאת צריכה להציג דמות שיש לה קשר אליי. אני אהיה מאושרת, זה ברור, אבל כרגע אני פשוט נערה מחוצ'קנת ודיכאונית שלפעמים מרגישה לבד אז היא פתחה בלוג. כרגע, במציאות, הייתי רוצה להיות זו שאתם חושבים שכותבת פה. זו שמדברת לפעמים על דברים עמוקים ושאומרת מה שהיא חושבת. זו שלא אכפת לה להגיד שלא אכפת לה מאחרים. זו שיכולה לכעוס ולשמוח ולהראות רגשות במקום להיות מופנמת שמדי פעם מחייכת. זו שמודה בבעיות שלה ולא מנסה לשכנע את מי שסביבה שהיא בסדר.

אבל אני לא היא. אני לא סוודר. אני זו שכותבת אותה, ואני דומה לה, אבל לא בדיוק. אני אחותה הגדולה והאפרורית שמנסה לצבוע את החיים שלה אבל בדרך כלל רק יוצאת מהקווים של הציורים שהיא בעצמה ציירה, וצובעת בצבעים כהים. אני מנסה לכתוב אותה בצורה שאני אוהב, אבל כל מה שיוצא לי זה מטאפורות נוראיות ושברי משפטים וניסוח כושל.

אתם יודעים מה? זה בסדר, ואם זה לא בסדר עכשיו, זה יהיה. אני רק צריכה להמשיך לשמוח או לפחות לנסות, ולעשות מה שטוב לי ולהתעלם מאנשים שגורמים לי להרגיש רע. אני רק צריכה אומץ בשביל הדבר האחרון, ואני אשיג אותו. 

סוודר, שמתחיל להיות לה חם.

ידעתם שהיום (או אתמול אם אתם קטנוניים כי עכשיו לילה) היה את יום השוויון האביבי? שעות האור היו שוות לשעות החושך. אתם אמורים להתלהב מזה אם אתם אנשים כמוני.