תנו לי לספר לכם סיפור. בסיפור הזה יש ילדה אחת שסבלה מבריונות במהלך כל בית הספר היסודי,ועדיין סובלת לפעמים, אבל זה כבר קשור ליסודי ולא לחטיבה, שעליה אספר לכם. היא מעולם לא סיפרה להוריה או למוריה מהיסודי עד כמה זה השפיע עליה. היא פשוט ניסתה להתעלם מזה, והטביעה את עצמה עם ספרים. בתקופת השיא זה היה ספר אחד ליום, לפעמים גם שניים.

הילדה הזו הפכה לאדם חסר ביטחון ששונא את עצמו, אבל במהלך כיתה ז' היא עוד הייתה בסדר כי היא הייתה המומה מזה שפתאום יש לה חברים וזו לא רק היא מול הספרים שלה. אבל היה לה טוב רק לזמן קצר.

הילדה הזו חזרה לכיתה ח' מהחופש הגדול, והאדם שהיה הכי קרוב אליה הציק לה. משך בשיער, דחף, צחק.. למרות שהיא ביקשה ממנו להפסיק. הסיבה היחידה שהיא הייתה איתו היא פשוט בגלל שהוא היה היחיד שבא אליה בהפסקות, ולא היא אליו. היא הרגישה שלמרות כל ההצקות, הוא רוצה שהיא תהיה לידו והיא אהבה להרגיש רצויה לשם שינוי.

באותו הזמן, המחנכת שלה עשתה שעת מחנך על ביטחון עצמי. היא חילקה דפים וכל אחד היה צריך לתת לחלקים בגוף שלו דירוג, והיא דיברה על התוצאות ומה הן אומרות.

הילדה הזו נתנה לעצמה את הדירוג הכי נמוך מכל השאר, אבל היא לא סיפרה לאף אחד. היא פשוט הלכה הביתה וחשבה לעצמה. וחשבה, וחשבה, וחשבה.

היא הבינה שהיא בכלל לא אוהבת את המראה שלה או את האופי. גרוע יותר. היא שונאת את מה שהיא. בשעת המחנך הבאה, היא אמרה למורה- "הכל טוב ויפה, אבל מה עם אלו ששונאים את עצמם? לא דיברת על זה.". המורה הזמינה אותה לשיחה אישית שתתקיים כמה ימים אחר כך.

ובינתיים, הילדה הזו חשבה. והרי זה לא בריא לחשוב, אבל היא עשתה את זה בכל זאת, כי כשאתה מתחיל לחשוב על משהו, קשה להפסיק*.

השיחה האישית התקיימה, והילדה הזו ניסתה לספר על הכל. על הרצון הזה להיות בדיוק כמו כולם בשביל לא להרגיש אאטסיידר, על הבדידות.. אבל לפעמים היא לא מצאה את המילים אז היא סתם בכתה. המחנכת הזדהתה עם הילדה, ומשום מה זה גרם לילדה להרגיש טוב יותר.

הילדה הזו עשתה שיחות אישיות עם המורה לפחות פעם בחודש, כי למורה היה אכפת מהילדה והיא הייתה היחידה שהילדה הרגישה בנוח לדבר על זה.**

אבל כשכדור שלג נדחף ממדרון, הוא אף פעם לא יעצור. לא עד הסוף, כשכבר לא יהיה לאן להתגלגל.

הילדה הזו לא הפסיקה לחשוב, וככל שחשבה יותר, היא גילתה בעצמה חלקים שהדחיקה. באיזשהו שלב היא גילתה שהמצב שהיא נמצאת בו עכשיו די שונה מזה שהיה ביסודי, אבל עדיין היה גרוע. היא התחילה לשים לב לזה שאף אחד מהכיתה לא מדבר איתה. שכמו ביסודי, היא תמיד זו שנבחרת אחרונה בספורט, שיושבת לבד באוטובוס, שאין לה עם מי להיות בעבודות הקבוצתיות, פשוט כי היא תמיד נשארת אחרונה כשבוחרים צוות. היא התחילה ללכת בהפסקות למקומות מבודדים בבית הספר, רק בגלל שעדיף להיות לבד כשאין אנשים סביבך. לפעמים היא גם בכתה שם. לפעמים מורים עברו לידה. אף אחד לא עצר ושאל מה קרה. הילדה חשבה שאולי עדיף ככה ושזה לא עניינם, אבל רגע אחרי זה היא חשבה שפשוט לא אכפת להם. זה לא היה לה כל כך נעים.

המצב של הילדה הידרדר ולמורה שלה כבר לא ממש היה זמן בשבילה, אז השיחות היו בתדירות נמוכה יותר, וזה היה הדבר האחרון שהילדה הזו הייתה צריכה. היא התחילה לבכות גם בטיולים ובהסעות. אף אחד לא שם לב.

הילדה הזו האשימה רק את עצמה על זה שהיא לבד, וזה רק גרם לה לשנוא את עצמה יותר.

יום אחד, הילדה הזו בחרה מקום לא ממש טוב לבכות בו, ובמקרה המורה שלה לספורט עברה. המורה לספורט נעצרה, ושאלה את הילדה למה היא בוכה. "אני בוכה כי אני לבד", אמרה הילדה. "מה עם החברות שלך?", שאלה אותה המורה. "הן חברות שלי רק כשאין אף אחד אחר, או כשהן צריכות ממני משהו", ענתה בבכי. "המחנכת שלך יודעת על זה?", "כן.". "וזה עוזר?", שאלה המורה, "כבר לא ממש.", בכתה הילדה. "את צריכה ללכת ליועצת", אמרה המורה. לילדה לא היה כוח לסרב, אז היא פשוט הנהנה וחשבה לעצמה שאולי זה יעזור בזמן שהמורה הלכה.

הילדה הזו פחדה ללכת ליועצת לבד. היא רצתה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת, אז היא לקחה איתה ליועצת את חברה שלה כי היא חשבה שאולי אם היא תספר לחברה הזו על הבעיות, יהיה לה אכפת ואז במקום להיות לבד, היא תהיה עם חברה שלה. ככה הן הלכו ביחד, פעם בשבועיים ליועצת במשך חודשיים.

האמת שהילדה הזו לא קיבלה את העזרה שהיא ציפתה לה. במקום לקבל עצות או עידוד, היועצת רק הקשיבה לדיבורים שלה, וכתבה כל מיני דברים בפנקס שלה. במהלך הפגישה האחרונה של הילדה, החברה שלה והיועצת, היועצת אמרה שלילדה יש בעיות כעס, ונתנה לה משימה לבית-לכעוס על מישהו. אתם קולטים? ילדה שהגיעה ליועצת כי הרגישה בודדה ושנאה את עצמה, יצאה ממנה כשהיא עדיין מרגישה בודדה (מאוחר יותר הסתבר שהחברה הזו הלכה רק בשביל להפסיד שיעורים) ושונאת את עצמה, אבל גם עם בעיות כעס שאין לה. הו, איזו יועצת קסומה. ידעתם שהיא מחלטרת בתור יועצת זוגית?

שיהיה, בואו נמשיך בסיפורנו. הילדה המשיכה לבכות ולהרגיש רע. כדור השלג המשיך להתגלגל.

יום אחד המרכזת של השכבה כינסה את כולם ודיברה על מקרה שקרה ובו צחקו על ילד אחד, והוא הרגיש רע עם זה ולמרות שביקש לא הפסיקו לצחוק עליו. המרכזת דיברה על זה שכל אחד צריך לחשוב מה ההשלכות של המעשים שלו. היא גם אמרה שאם מישהו מהשכבה צריך מישהו לדבר איתו, תמיד יש את המחנכים והיועצת.

אחרי השיחה השכבתית, הילדה, שעיניה היו מלאות בדמעות, ניגשה למרכזת ושאלה אותה "מה קורה אם משהו כזה שקרה בעבר מפריע לך? מה עושים עם זה?", המרכזת הביטה בילדה ואמרה "זה בטח לא מרגיש טוב, נכון?", והילדה הלכה לשיעור.

יום אחרי זה המחנכת שלה אמרה לילדה שהמרכזת סיפרה לה מה היא אמרה, והן דיברו על זה. זו הייתה השיחה האחרונה לפני קבלת התעודות. בקבלת התעודות הייתה השיחה האחרונה. המחנכת, שכולם ידעו שתפרוש לשבתון השנה, אמרה לילדה ההיא שהיא גאה בה. הן התחבקו ונפרדו.

החופש הגדול הגיע ופתאום הכל נראה יותר טוב.

הלוואי שזה היה הסוף של הסיפור שלי. במציאות, החופש נגמר והמחנכת החדשה שלי עשתה עם כולם שיחה אישית, ורק איתי לא. במציאות השיחה הכי אישית שלי איתה הייתה בקבלת תעודות. במציאות אני כבר לא בוכה כל שבוע, אבל לפעמים אני מתפרקת ואני יודעת שבאיזשהו שלב אני אחזור לבכות כל כך הרבה. במציאות אני שונאת את עצמי יותר מכל דבר אחר, ואני מצליחה להתעלם מזה לפעמים אבל זה תמיד תופס אותי בסוף.

במציאות, מי שאני מדברת איתם על זה הם אתם וידיד שאני כמעט בטוחה שנמאס לו לשמוע מהבעיות שלי. אבל הוא עדיין עושה את זה.

במציאות, כרגע אין אף איש מבוגר שאני יכולה לדבר איתו על זה. לא המרכזת, לא המחנכת, לא היועצת ולא אף אחד אחר. קולטים? רק ביום שישי אמרתי למורה שלי לערבית שאני מרגישה רע כי אני מדברת איתה יותר מאשר עם המחנכת שלי, וזה לא שאנחנו קרובות במיוחד. אולי זו אשמתי כי אני חסרת ביטחון מכדי לדרוש שישימו לב אליי. אולי.

אבל זה התפקיד שלהם! התפקיד שלהם הוא לדאוג לי, ובמציאות אני בלתי נראית בעיניהם. אני עוד לא מסוכנת לעצמי, אבל אני יודעת, פשוט יודעת, שברגע שמישהו יגיד משהו לא במקום שיכאיב לי מדי, כדור השלג הזה יתגלגל מהר מתמיד. האם הם מוכנים לקחת את הסיכון הזה?

אחרי שכתבתי את זה, התחשק לי לערוך את זה קצת ולשים את זה בלוקרים של המורים שלי, אבל הגעתי למסקנה שאם זה לא יצליח, זה יהיה מה שיגרום לכדור להתגלגל מהר יותר, ולא מתחשק לי שזה יקרה. לא אכפת למורים האלה ממני עכשיו, במה הטקסט הזה כבר יכול לעזור?

ואולי אני בסך הכל צריכה חיבוק.

…………………………………………………………

*מכירים את הסרט inception? כשנכנס לך רעיון לראש, קשה להוציא אותו.

** גם כן נוח, רק בכיתי כל הזמן.

 ראיתם עם כמה אנשים דיברתי? עם המחנכת הקודמת שלי, עם הרכזת, עם היועצת, אפילו עם המורה לספורט. 

זאת הגרסה הראשונית של הטקסט. אני הדגשתי והוספתי עוד דברים, ולצערי הרב לא שמרתי אותם כטיוטה. ניסיתי לפרסם אותם שוב ושוב וזה לא עבד וכבר לא היה לי כוח לערוך.