אני חושבת יותר מדי. זה מציק לי. אני לא יכולה להיות לבד בלי לחשוב למה אני לבד, אני לא יכולה שלא לחשוב על דברים כאלו, והחשיבה על זה.. רק עושה לי רע. 

אני שונאת את זה. אני שונאת את העובדה שכל פעם שאני מוצאת משהו טוב בעצמי ומציינת את זה במחשבות שלי, אני מיד מתחילה לפסול את זה או להגיד לעצמי שהפכתי לפרחה או ערסית או סנובית או כל דבר. 

אני שונאת את זה שאני לא לובשת בגדים יפים, פשוט כי אני לא מאמינה שהם יראו טוב עליי, למרות שאפילו לא מדדתי אותם. למה אני לא מסוגלת להרגיש טוב עם עצמי מדי פעם?

אוף. אני חושבת יותר מדי ולא על הדברים הנכונים. במקום לחשוב על, לא יודעת, מתמטיקה, אני חושבת על זה שמישהי לא דיברה איתי היום.

במקום לחשוב על דברים שהופכים אותי לשמחה, אני חושבת בעיקר על דברים שגורמים לעצב. כשאני הולכת לבתי קברות, אני חושבת על כל האנשים שמתו בטרם עת ולא על האנשים שמתו בשיבה טובה (ומי הגאון שהחליט שביקור בבתי קברות אמור להיות חלק מטיול שנתי? ><).

אם תראו אותי במציאות, אתם תראו מישהי שמחייכת וצוחקת כל הזמן (ואני ממש לא מעמידה פנים, יש המון דברים שמשמחים ומצחיקים אותי בדיוק כמו שיש דברים שמעציבים אותי). אתם תגדירו אותי כאופטימית. אני לא יודעת, אולי אני באמת כזו. אני תמיד חושבת על הצד הרע, אבל אני כנראה לא חושבת מספיק על זה (או שאני חושבת על דברים טובים) כי אני "עדיין" לא פגעתי בעצמי (לא יכולה להגיד, האנונימיות שלי חשובה לי. בואו רק נאמר שיש לי היסטוריה עם חומר ניקוי, לא קרה לי כלום..).

אני חושבת על פגיעה עצמית, אני חושבת על זה כל הזמן. אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה בעשור הקרוב (אני מקווה לפחות..), וחשבתי על כל התרחישים האפשריים שקשורים לזה.

אולי אני ריאליסטית, אני לא בטוחה בקשר לזה. 

אנשים.

אנשים זו הבעיה שלי. אני חושבת על אחרים יותר מדי ופחות מדי על עצמי (אוף, הלוואי שהייתי מנסה למצוא חן בעצמי לפני שאני מנסה למצוא חן בעיני אחרים. הבעיה שלי היא שאני עושה את זה באופן לא מודע ><), ואז אני נדפקת. אני לא מתבלטת כל כך (עד שמכירים אותי), ככה שדי קל לשכוח אותי והכי גרוע זה כשאנשים שאני מגדירה כחברים שלי עושים את זה. אולי אני קצת מגזימה עם ההגדרות שלי, אולי חבר זה לא מישהו שאמור לשים לב אליך מדי פעם ולהבין, איכשהו, שאולי את עצובה ואולי את לבד ואולי את צריכה שידובבו אותך קצת בשביל להוציא את זה ממך.

אולי.

ואולי, בעצם, כל מה שאת צריכה זה חיבוק טוב. 

אני שונאת את זה שאני עצובה מיד אחרי אחד הימים הכי טובים שהיו לי בזמן האחרון. לא יכולתי לדחות את זה קצת?