אני ממש רציתי לכתוב על יום הזיכרון, ועל זה שהמון חיילים מתאבדים, המון מהחללים מתו בכלל אחרי השירות הצבאי שלהם (נכי צה"ל. למרות שדי קשה לי למצוא קשר בין פציעה שגרמה למישהו למות אחרי עשרים שנה מאז הקרב שהוא קיבל אותה), המון מתים בכלל ממחלות ומתאונות שלא קשורות לשירות שלהם, והמון מתים ממחדלים שיכלו להימנע. אבל אני לא אעשה את זה. אין טעם. כן, יש הבדל בין חייל שמת בקרב ובין אחד שהתאבד כי לא יכל לשאת את המחשבה שיאלץ להילחם יום אחד, אבל אני לא חושבת שזה יהיה הוגן מצידי להגיד שאני מכבדת מישהו יותר ממישהו אחר, כשבסופו של דבר, שניהם מתו באותה המסגרת, וזה כנראה מה שחשוב. נראה לי. בכל אופן, רציתי לכתוב על האופן המעצבן הזה בו מישהו שמת ישר הופך לאהוב ומוצלח. 

לא יצא לי להכיר הרבה אנשים מתים (אחד מהמשפטים שלא חשבתי שאני אומר, אבל אמרתי בכל זאת), אבל שמתי לב לזה שהמון פעמים, כשמשדרים הלוויות של אנשים בחדשות, או כשכותבים מודעת אבל, או כשבכלל מדברים על מוות של אדם, הוא הופך להיות סוג של קדוש. גם אנשים רעים מתים, אבל לא יצא לי לשמוע על מישהו מת שהיה אגואיסטי. אני מבינה את הצורך בלתת כבוד אחרון לבן אדם, אבל אני לא חושבת שזה כל כך טוב להגיד עליו כל כך הרבה דברים טובים כשהוא כבר לא נמצא בשביל לשמוע אותם. אני לא חושבת שכל מי שמת בקרב הוא גיבור. אני לא חושבת שכל מי שמתאבד הוא פחדן. אני לא חושבת שכל מי שמת ממחלה נוראית כזו או אחרת הוא אמיץ. אני חושבת שגם אנשים רעים, טיפשיים, מעצבנים, ונפלאים מתים. ואני חושבת שזה אידיוטי שאנשים מתחילים לאהוב את הקרובים שלהם רק אחרי שהם מתים. כאילו שהעיניים שלהם נפקחות פתאום, והם חושבים לעצמם "וואו, חייתי עם אדם מדהים ולא ידעתי על זה". זה מטומטם. אנשים צריכים להעריך את הקרובים שלהם לפני שהם מתים. 

אחרי שאנשים מתים, הם מפסיקים לשמוע ולראות ובכלל להרגיש. הם לא חושבים יותר. הם פשוט נמצאים באדמה ביחד עם התולעים (הייתי מוסיפה כאן בדיחה על "הסעודה האחרונה", אבל אני לא רוצה לאבד את הקוראים היחידים שעוד נשארו לי) ומפסיקים כמעט הכל, חוץ מאת הקיום שלהם. הם עדיין קיימים, לפחות עד שהאדם האחרון שזוכר אותם ימות או יחלה באלצהיימר, ועד שהשלד\אפר שלהם כבר יתפרק לגמרי. סבתא שלי מתה, אבל אבא שלי מזכיר אותה כל הזמן. מבחינתי היא קיימת, פשוט לא חיה. אני לא מאמינה בעולם כזה שמגיעים אליו אחרי המוות ורואים ושומעים את כל מה שאלו ש"השארת מאחור" עושים. זה רעיון נחמד, אבל ילדותי קצת. 

אני די עייפה בגלל כל מה שעשיתי ביום העצמאות, אבל רציתי לפרסם משהו כי לא פרסמתי הרבה זמן.לא סיימתי ולא רציתי לשמור את זה בטיוטות. תהנו מהפוסט הלא גמור הזה. 

הנה שיר. https://www.youtube.com/watch?v=WM6mG3YK660