אין לי על מה לכתוב (אלא אם מישהו מהקוראים שאין לי רוצה פוסט דיכאוני או פילוסופי יתר על המידה..), אז אני פשוט אכתוב כאן על מה שקרה לי בזמן האחרון, בתקווה שזה יעורר אצלי רעיון לכתיבה :)

אז ככה-

הפסדתי את כנס אייקון, וזה ממש מעצבן כי המון אנשים שאני מכירה היו שם, וזה היה אמור להיות הכנס הראשון שלי :(

עשיתי שיעורים בחופש! זה חדש לי, בדרך כלל אני שומרת את זה עד לסוף החופש, לא מספיקה לסיים, ועושה את זה בהפסקות. הא לכם, מורים חסרי אמון! הצלחתי!

שברתי חלק מאחת השיניים שלי. אני מוכשרת ביותר. 

הגעתי למסקנה שדווקא יש לי ביטחון עצמי, אני רק לא יודעת איך להשתמש בו נכון. 

יש לי בעיה בכיתה שלי- 

בבית הספר שבו אני לומדת יש מנהג של עבודות קבוצתיות, ולמורים יש מנהג של לתת לתלמידים לבחור עם מי הם יהיו. הבעיה שלי היא שעם כל השלושים ואחד ילדים שיש בכיתה חוץ ממני, אני יודעת בוודאות שאף אחד לא ירצה להיות איתי בקבוצה. לא היה לי אכפת מזה, אבל אתמול החברה הכי טובה שלי, שלומדת איתי בכיתה, החליטה שהיא לא תהיה איתי. היא הייתה האחרונה שחשבתי שעוד יש סיכוי שאני אהיה איתה, ודיברנו על זה כל הזמן. פתאום היא החליטה שלא. זה מרגיש קצת רע שמתוך 31 אנשים, אין אדם אחד שמעדיף להיות איתך מאשר עם מישהו אחר. 

זה מרגיש קצת רע שזאת שאמרה כל הזמן כמה היא תשמח לעבוד איתך פתאום מתחרטת. 

זה לא כזה נחמד, להבין שאף אחד לא רוצה לעבוד איתך ולא להבין למה. אני חכמה מספיק לעבודות האלו, אני גם יצירתית מספיק ועובדת בצורה טובה בצוות, ועדיין- אין אף אחד שרוצה לעבוד ביחד איתי. 

אחרי החגים, המורים שלי יבקשו מכל ילד שבכיתה שלי לכתוב בדף שמות של שלושה ילדים ולכתוב למה הוא רוצה לעבוד איתם. אני פשוט אכתוב ״תפתיע/י אותי.״ אני מקווה שזו תהיה הפתעה טובה. אני מפחדת שהמורים שאחראים על העבודות בקבוצות (כרגע זה המורים לספרות והיסטוריה..) לא יפנו למחנכת שלי לגבי זה. המחנך הקודם שלי ידע על המצב החברתי שלי כי נפתחתי אליו אחדי חצי שנה, אבל המחנכת הנוכחית היא חדשה בכיתה שלי. אני לא רוצה שהשיחה האישית הראשונה שלנו תהיה דווקא על זה.

אה, ועדכון על הזמן האחרון:

יש לי בקרוב בוחן במתמטיקה ואני מבועתת בגללו.

קיבלתי לוקר חינני ביותר. 

החמיאו לי על המראה היום, אבל אני לא מאמינה למחמאות האלו וזה גורם לי להרגיש קצת מוזר עם כל חוסר האמון המעצבן הזה. 

אני עדיין מחוצ׳קנת

יש לי קראש קטן על מישהו מהכיתה שלי, אבל אני מקווה שזה יעבור לי כי הוא ממש לא הולך לפתח קראש עליי ואני רק בת 14. 

קיבלתי שני סוודרים ממש יפים :) 

הלכתי לעשות שיעורים במתמטיקה (חזקות זה דווקא כיף :))

נדבר, 

סוודר

אני רוצה להרגיש מועילה ושזקוקים לי. אני רוצה להרגיש שאני הצלחתי להציל חיים, שהצלחתי לעזור למישהו. אני רוצה לרפא מחלות ולהחזיר לאנשים את הבריאות שלהם, אני רוצה לראות אנשים שמחים ולדעת שזה בגללי. 

שנה שעברה, התנדבתי בבית אבות שנמצא ליד בית הספר שלי. הייתי שם משהו כמו 5 פעמים, וממש שמחתי ללכת לשם, בניגוד לילדים אחרים שבאו איתי רק כדי לפספס שיעור. קרה שם משהו שאני זוכרת עד עכשיו (טוב, זה קרה לפני חצי שנה, אבל זה לא העניין פה)- ישבתי ליד קשיש שלא דיבר איתי. חשבתי שזה בגלל שהוא לא יודע עברית, או שהוא אילם או סתם עייף. הוא התעטש, ואמרתי לו ״לבריאות״. הוא אמר לי תודה, ולא כל כך התרגשתי מזה, כי.. אתם יודעים, קצת קשה להתרגש מהנימוס של אנשים אחרים. אחת מהאחיות שהיו שם אמרה לי לפני שהלכתי שהאיש הזה לא מדבר, וגרמתי לו לדבר פעם ראשונה מזה המון זמן. אין לכם מושג כמה שמחתי- אני, סוודר, זאת ששונאת את עצמה ומאמינה שהיא לא עוזרת בכלום, הצליחה לגרום למישהו לדבר. שאלתי, והאיש הזה מת. אני לא יודעת אם היו לו ילדים, או מישהו אחר שהיה עצו כי הוא נפטר, אבל אני הייתי די עצובה כששמעתי על זה. האיש הזה גרם לי להעריך את הדברים והמחוות הקטנות שאני עושה- הוא גרם לי להבין שלפעמים קצת יחס יכול לשנות המון, והבנתי שזה נכון גם לגביי. אם מישהו היה אומר לי לפעמים שלום בבוקר, כשהייתי בכיתה ח׳, אז אולי הייתי מרגישה קצת פחות לבד, והייתי יכול להיות שמחה הרבה קודם. 

בגלל זה אני רוצה להיות רופאה, כזאת שתיתן לחולים שלה יחס חוץ ממרשמים לתרופות. אני רוצה לעזור לכאלו שלא יכולים לעזור לעצמם. אני רוצה להרגיש שאני עובדת בעבודה הזו בשביל לתרום מעצמי ומהידע שלי לאחרים, לא בשביל להרוויח כסף. 

חוץ מזה, רפואה ממש מעניינת אותי. נוירולוגיה, פסיכולוגיה (איפה תמצאו עוד מישהי שיודעת מה זה סכיזופרניה ותסמונת מינכאוזן עוד לפני גיל 13? ), אנטומיה, גנטיקה, היסטולגיה, המטולוגיה וקרדיולוגיה.. יש עוד המון תחומים ברפואה שמעניינים אותי, ואני ממש רוצה ללמוד עליהם. 

נתראה עוד עשר שנים בלימודי הרפואה :) 

סוודר.