סיפור במהמשכים... 
שלום, זה הבלוג שלי.
אבל לא יומן, אלא סיפור במהמשכים. על ילדה שחיה בטבע לבד.
מקווה שתהנו,
נגה |
| 12/2004
 פרק ראשון
השביל עבר בין עצי היער העבותים והמעט לחים, והשתרך עוד ועוד בעיקולים שונים. לעיתים פנה פניות חדות ולעיתים כמעט בלתי מורגשות. לעיתים כמעט נעלם מתחת לשיח גדול. לעיתים עקף ביצה קטנה. הוא המשיך עוד ועוד ולעיתים הרגיש הפוסע בו עליזות ולעיתים עצב, שנדמה היה שקורנים מהשביל עצמו. השביל התקדם עוד ועוד, בפסיעות זהירות ומהוססות, עבר בין גזעי עצים שהשחירו ובין סלעים מכוסים ירוקת. בקטעים מסוימים היו מפוזרים עליו עלי שלכת בגווני כתום חום או אדום של סתיו. שמש חיוורת הציצה מבין ענפי העצים והניסה מעט את צינת היער. הענפים רעדו מעט ברוח והפילו פירות קטנטנים ואדמדמים על השביל. הפירות התגלגלו מעט באבק, ולפתע נמעכו על ידי כף רגל קטנה.
הרגל הייתה שייכת לילדה קטנה כבת שמונה. היא לבשה שמלה ישנה וקרועה שהגיעה לברכיה. שערה היה מבולגן וקשור קשר רופף בפיסת יוטה. היא פסעה צעד אחר צעד בשביל, ראשה מכופף, ונראתה מהורהרת.היא צעדה עוד ועוד בשביל בינות העצים.
הזמן עבר והשמיים החשיכו והשחירו סביבה. היא פנתה לסלע בצד הדרך, ריפדה אותו במעט עלים והתיישבה. זמן רב היא כבר בדרכים, מאז שזכרה את עצמה, למעשה. לא היה לה בית. היא ואביה שוטטו ביחד בדרכים, בינות העצים, המדשאות המוריקות, מפלי המים, הנחלים והנהרות. היא אהבה טבע. היא אהבה חיים אלו. היא לא הכירה דבר אחר, לא ידעה מהו המושג "אמא", ורק כשגדלה אביה סיפר לה על משפחות רגילות הגרות בבית. אבל לא אמר לה מהו "אמא". לא הסביר לה. לא היה לה מושג שקיימת מילה כזו. הם היו משוטטים, אוכלים מהפירות שהציע הטבע. בערבים מבשלים מדורה, וישנים לצידה בימים מושלגים היו בונים ביחד בית קטן מהשלג ומתחפרים בתוכו. בשאר עונות השנה היו פורסים עלים רכים על האדמה הקשה. היא אהבה חיים אלו.
באחד מן הערבים, כשטיילו ליד נחל יפהפה, אפילו פגשו אחת מן הפיות שאביה סיפר לה כה הרבה אודותן.
"את רואה, סתיו, זאת היא פייה!" לחש לה אביה. הפייה הייתה גדולה במעט מסתיו. היא לבשה שמלה לבנה-תכלכלה מנצנצת וכנפיה היו לבנות ומושלמות. בגדיה ושערה נראו ארוגים ממים. על צווארה ענדה שרשרת, ארוגה ממים גם היא. היא הייתה יפהפייה.
הפייה פסעה לעברם, בפסיעות עדינות וקלות.
"שלום" אמרה בקול פעמונים מצלצל. "זה הנחל שלי, אני פיית המים, נימפת המים, איך שתקראו לזה". היא חייכה והביטה לעברם. "אני שומרת על המים בכל מקום, ואלו הם מגוריי. אני מזמינה אתכם להתארח". היא חייכה שוב.
אביה של סתיו והיא ניעותו להזמנה ולנו שם באותו לילה. היא זכרה בגעגועים את הנוחות שבשכיבה על המים המיוחדים של הפייה. הם שכבו בחלק הרדוד של הנחל, וחלוקי הנחל ליטפו את גבם. המים היו רכים ומלטפים והיא לא חשה ברטיבות כלל, גם בבקר כשקמו. אביה שאל את הפייה: "מדוע הזמינה אותנו?" והיא ענתה:"אני חשה באהבתכם הרבה לטבע".
'אני חשה באהבתכם הרבה לטבע' מילים אלו עוד הידהדו במוחה של סתיו, בעודה יושבת על הסלע. היא נזכרה בגעגועים באותם ימים מאושרים. בפייה היפהפייה. היא רצתה לפגוש עוד פייה. ואז נזכרה בעצב ביום שנפרדה מאביה.
זה היה יום רע. היום הרע ביותר בחייה. הם ישנו באותו לילה בקצה של חורשה, בגבול בין החורשה למדשאות פתוחות ומוריקות. עלים ומחטי אורן נחו בערבובייה על האדמה. הם פינו את המחטים ושכבו לישון. הכל היה כרגיל, עד הבוקר, בו סתיו התעוררה ואביה לא שכב לצידה. היא לא מאוד נבהלה, כי הוא אמר לה מזמן שבבוקר הוא יוצא לאסוף אוכל ואם תתעורר מוקדם ותגלה שהוא לא שם תחכה במקומה, אך זו הייתה לה הפעם הראשונה שהתעוררה כה מוקדם וחשה חשק עז לפגוש את אביה. היא התבוננה סביבה, וחשבה שאביה הלך בוודאי לגבעות. היא הייתה ילדה קטנה, בת שבע בסך הכל, והחליטה לחפשו. היא קמה והלכה אל הגבעות, שכבר בלילה חשה חשק עז לטייל שם, ואביה הבטיח לה שבבוקר יילכו משם. היא קמה והחלה ללכת. אחרי זמן רב שהלכה פתאום קלטה את גודל טעותה, אך היא עברה כבר את הגבעות והייתה ליד בריכה עמוקה ויפה. היא התבוננה סביבה בפראות. איך לא שמה לב שנכנסה לחורש? הרי לפני שיצאה החליטה שלא תצא מהגבעות, כשייגמרו – תחזור לאביה. אך כעת הייתה מבולבלת ולא יידעה מה הכיוון הנכון – ומאותו יום החלו נדודיה לבדה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
