כל היום אני בוכה ובוכה מאזינה למוזיקה עצובה כי רע לי. זמר אהוב עלי בא להופיע(בחינם!)

בעיר שלי ולא הלכתי, יהיו שם יותר מדי אנשים ואני לא מסוגלת לזה. אני יותר מדי חלשה ויותר מדי פוחדת 

ונהייתי דיכאונית ויש לי כל כך הרבה על הלב שהוא עומד לקרוס, להתמוטט ואני עומדת להשתגע ואני נואשת 

לעזרה. אני לא יודעת מתי פרקתי ככה לבן אדם ועוד לאמא שלי את כל מה שעל הלב וקצת הוקל לי והיא קנתה

לי שוקולד ואני אוהבת אותה אבל אני רוצה שוב לבכות כי אני אוכלת יותר מדי. היינו בדרך הביתה מהרופא ופשוט

התפרקתי מולה ובכיתי וסיפרתי לה הכל ושקשה לי ושהיה לי רע בטיול של ביהס והייתי לבד. היא הבטיחה שתיקח 

אותי לפסיכולוג אחרי החגים אני מרגישה שאני צריכה את זה. אני יודעת שיש לי חרדה חברתית אפילו שלא אובחנתי

אף-פעם אבל אני בטוחה בזה. אני יודעת שאני פוחדת מאנשים אני יודעת שאני שונאת את עצמי כל כך ושאני פוגעת

בעצמי ושאני מדוכדכת כל היום. אני לא רוצה יותר את ביהס יש שם יותר מדי אנשים שבוחנים אותי בזכוכית מגדלת 

ואני שונאת את הכיתה שלי נמאס לי להיות השקטה ואני לא מצליחה להשתחרר מזה. אני לא מצליחה להכיר אנשים 

ולשמור על קשרים ושום דבר לא מספק אותי. גם כשמישהו מנסה להתקרב אליי אני מרחיקה אותו בלי להרגיש אפילו

אני לא מעריכה את עצמי מספיק. אני רוצה להשאר בבית ולהסתגר בחדר המוגן שלי ולשתות כל היום תה ירוק עם נענע

ולהתכרבל במיטה ולשמוע מוזיקה ולהיות בישראבלוג וזהו. אבל אני יודעת שזה לא יפתור שום דבר, שאם אני לא אצא

אל העולם אז אני אתקע כך לכל החיים ואמשיך לא לדעת איך להתמודד עם מצבים. כרגע אני לא מאמינה שאני אוכל אי 

פעם להשתנות ולהיפתח אני יודעת אני פסימית לחלוטין, מחכה לפגישה עם הפסיכולוגית נראה מה יהיה. 

אני ציפור כלואה, כלואה בתוך עצמי