אני מניחה שבעולם העצוב שלנו כולן מכירות את זה. את עומדת מול המראה, והיא כמו לוחשת לך- את לא יפה מספיק. תראי את השיער הנורא שלך, את הפרצוף העקום, את הבטן הדוחה שלך. לכל אחת יש את האיבר שהיא לא אוהבת. לכל אחת יש רגעים שבהם היא שונאת את עצמה. אולי גם לכל אחד? אני לא יודעת. אבל זה שם. זה קיים. במיוחד כשהחברה מתעקשת להבהיר לך את זה.

טוב, אז לי הבהירו. כשהייתי קטנה היה לי ברור שאני מכוערת. "איך ילדה מכוערת כמוך לא רואה בטי המכוערת?". התנחמתי בזה שאני חכמה, שאני נחמדה. ויופי זה במילא לא הכל בחיים. כשמישהו טען שאני טיפשה, כשמישהו החליט שאני מגעילה, אז סבלתי במיוחד- כי אם אין בי דבר אחד טוב למה שמישהו יאהב אותי? היו מספיק אנשים שהואילו בטובם להבהיר לי כמה אני נוראית. לי לא היתה סיבה לחשוב שהם טועים. וכשאתה מחפש סימנים לכך שמישהו מזלזל בך אתה תמיד מוצא...

אחר כך, כשגדלתי קצת, למדתי לאהוב חלקים בי. לאט לאט. האף שלי חמוד, והרגליים שלי דווקא ארוכות נורא, ואולי אפשר להסתדר עם השיער שלי... אז החלטתי שאני בסדר. שאם אני מתאמצת אני יכולה, בזוויות מסוימות, להיות אפילו קצת יפה. חצי האמנתי חצי זלזלתי בבני הזוג שטענו שאני ממש יפה. והם, בתורם, טענו בסוף הקשר שבעצם אני לא משהו.

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הופתעתי כשאנשים טענו שאני יפה. בכלל הייתי בשוק כשצחקו מזה שסיפרתי שהבנתי שאולי בעצם אני קצת יפה. כי הם לא צחקו מכך שמכוערת כמוני מסוגלת לחשוב את זה, אלא כי זה מצחיק שחשבתי אחרת.

היום פתאום קרה משהו מוזר. הסתכלתי במראה ולרגע הסתכלה עלי בחזרה בחורה יפה. לא סבירה, לא בסדר מזוויות מסויימות- יפה. רק לכמה שניות ואז נעלמה שוב, ומי שניבטה מהמראה היתה אותה בחורה פשוטה שאני רגילה לראות.

יכול להיות שהמראה משקרת לנו כל כך? יכול להיות שאנחנו רואים את הדמיון שלנו יותר מאת עצמנו? אני לא אחליט היום אם אני יפה או מכוערת. אני בטח אתלבט עם זה עוד המון זמן- פעם אחליט שאני יפייפיה ופעם אתחלחל מהמראה של עצמי. אבל איך יכול להיות שהראיה שלנו את עצמנו כל כך מעוותת?

ומה אתכם, אתם חושבים שאתם רואים את עצמכם כמו שאתם באמת? או שאולי גם לכם המראה משקרת...