יש לי על אחת האצבעות מין צלקת כזו, שנוצרה בגלל מגירה סוררת. ויש לי כתם על היד, שהופיע שם לפני שנים מאלוהים יודע איפה, ומאז דוהה לאט אבל בעקשנות. יש לי עוד צלקות משונות פה ושם. כאלו שמלוות אותי שנים ואחרות שאולי עוד ירפאו. אבל הצלקות שבאמת מעניינות אותי הן אלו שלא רואים. הטריגרים הקטנים, מין רקמה צלקתית של הנפש. מילים, מחוות, טונים... כמו הלומת קרב ממלחמה בחיים האלו, טריגר כזה יחזיר אותי בבאת אחת לתקופה שבה הוא נוצר. והנה שוב באותו שדה קרב, באותה מצוקה נפשית.  עכשיו לכי תסבירי למי שמולך שהוא סתם לחץ על כפתור.

לאט לאט לומדים להסתדר איתן, עם הצלקות הללו. חלקן אפילו נרפאות קצת אחרי שמפסיקים לגרד אותן. וחלק, טוב, אני לא בשלב של להסתיר אותן ולחייך. לא מסוגלת להגיב את התגובה האינפנטילית הזו. לא מסוגלת אפילו להאמין שהיא באמת הכרחית. צריך שזה יפסיק לכאוב, שהפצע יגליד, לא לשים מייקאפ ולקוות שאף אחד לא ישים לב. אבל בכל זאת, צריך ללמוד מול מי לדמם וליד מי להסתיר.

עכשיו הבחירה בידי. אני יכולה להתכחש לצלקות הללו. אני יכולה להעמיד פנים שהן לא שם ולהתפלל שלא אתקל בטריגרים. אני יכולה לפאר אותן כגיבור מלחמה החוזר מהחזית. להדגיש בפני העולם את כאבי ואת פצעי, ומי שלא יברח מהפצעים יגיד כמה אני "אמיצה" או "חזקה".

או אולי, אני יכולה לחיות איתן. לתת להן להתמזג בתודעתי לעורי. הן חלק ממני והן ישארו, אבל אין צורך שהן יתפסו חלק נרחב במודעות שלי. הן יכולות פשוט להיות שם, לדבר במקומי כשצריך ולשתוק בשאר הזמן. כי נמאס לי ממדליות משדה הקרב. אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

לכולנו יש צלקות כאלו ואחרות. וכולם חווים את אותה התלבטות לגביהן. אני מקווה שהבחירות שלכם טובות משלי.