(אני כותבת עכשיו כי אני רוצה לכתוב. לא כי יש לי מוזה. המוזה לפוסט הזה עברה לפני חודש. אבל נראה מה יהיה)

אף פעם לא הייתי ממש לבד לפני. מרוב כל הלבד בחיים שלי הקפדתי תמיד להיות ביחד.

בשביל שזה יחשב "לבד" מבחינה זוגית צריך "ביחד" שהסתיים (כלומר, אתה לא רווק באמת לפני שהיית בקשר לפחות פעם אחת. בדיוק כמו שילדים ביסודי הם לא רווקים. אתה רווק רק מרגע שהכרת משהו אחר). אבל צריך שזה יבוא יחד עם תקופה שבה לא דלוקים על אף אחד, לא מתאבלים על אף אחד, לא מרגישים לחץ להכנס לזוגיות חדשה- אחרת אתה פיזית לבד אבל הראש שלך עדיין מלא במישהו אחר. החודשים האחרונים היו, למעשה, הלבד הראשון בחיים שלי. תקופת הרווקות האמיתית הראשונה שלי. זו בלי ספק חוויה מעניינת. שונה כל כך מה'חשיבה בשני ראשים' שהורגלתי אליה.

למדתי שזה בסדר להיות לבד. שאפשר גם ככה. אני כותבת את זה ראשון אבל למעשה זה הלקח האחרון שהצלחתי להפנים. זוגיות היתה העוגן שלי- אם אני בקשר סימן שהכל בסדר, שאני בסדר. סימן שיש על מי להשען. השתמשתי בקשר כהוכחה שתמיד יש מי שאוהב אותי ומקבל אותי. כשהתחלתי את התקופה הזו, ניסיתי לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי. זה היה קשה. זה עדיין קשה. יש לי נפילות. שבועות של יותר אהבה עצמית ושבועות של פחות. אבל בכללי אני מקבלת את עצמי יותר עכשיו.

הרעיון הזה, שאפשר להיות גם בלי בן זוג, זה רעיון שמעולם לא הצלחתי באמת להפנים. לחשוב ולהגיד- בוודאי. אבל לא להרגיש שזה בסדר.

למדתי שאני יכולה להיות מאושרת לבד. כן, הייתי צריכה ללמוד את זה. עצוב. אבל כשנפרדנו באמת היה בי חלק שהאמין שלעולם לא אוכל להיות מאושרת לבד, מחוץ לזוגיות. מה, בלי בן זוג שאפשר להתחבק איתו, לשתף אותו בהכל, בלי אדם קבוע שאני יודעת שאכפת לו? (ובלי סקס קבוע, כי בואו נודה, גם זה הטריד אותי). כן, מסתבר שכן. הופתעתי מאוד כשגיליתי שרמת האושר הכללית שלי לא צנחה פלאים. להיפך, היא אפילו עלתה קצת. כי פתאום עברתי שבועות שלמים בלי לריב. חוסר הריבים הזה הוא פלא שעד היום לא התרגלתי אליו. איזה יופי, איזה רוגע. כאילו האופטמיות שלי, שהתפוגגה לפני אלוהים יודע כמה שנים, קצת חזרה. אני עדיין מודאגת מכל דבר קטן וסופר-מחשבת את החיים שלי, אבל אני מחייכת יותר. וצוחקת יותר. ואפילו רגועה יותר, לפעמים. כמה נפלא להיות פחות לחוצה.

גם נזכרתי כמה החברות והידידים עושים לי טוב. הבנתי שאת האישור שאני צריכה אפשר לקבל מהם בלי שהם למעשה עושים כלום. רק מהנוכחות שלהם בחיי ומהאושר שהם גורמים לי. אי אפשר באמת להרגיש לבד כשאתה מוקף אנשים נפלאים.

למדתי להיות קצת עצמאית. ממש קצת. אני עדיין ילדה קטנה שמתחמקת מהחובות שלה. אבל קצת פחות תלויה באחרים. אני מתחמקת לגמרי בעצמי עכשיו, תודה

והחופש. הו, החופש הנפלא הזה. כשאתה לא חייב לאף אחד כלום ויכול לעשות מה שבא לך, עם מי שבא לך, מתי שבא לך. אפשר לצאת ולבלות ולא לדפוק חשבון לאף אחד. רק כי יש לי את האופציה.  אני לא מנצלת את זה מספיק. אבל כשאני כן, זו חוויה מיוחדת.

בהקשר ובניגוד לסעיף הקודם, גיליתי שאני לא אדם של סטוצים. באסה. אני יותר מידי צריכה בטחון, אהבה ואמון בשביל סקס. אני לא מסוגלת להשתחרר.

אבל אני עובדת על זה. לא על החלק של הסטוצים, רק על החלק של להשתחרר קצת. יש לי את החופש, מכל בחינה, לעשות מה שבא לי. אני קובעת לעצמי את הלו"ז והבגדים (ותודה לצה"ל שהביאני עד הלום, לא מתגעגעת למערכת הזו כרגע), למה לא לנצל את זה? הבעיתיות נעוצה בכך שבשביל להיות חופשי ברוב הזמן צריך לעבוד קשה במקצתו (מרמור-פסיכומטרי-מרמור), וכי, כמו שאמרתי, צריך להשתחרר. שני ניגודים כדי להרגיש חופשי באמת. עובדת על זה. מקסימום, אטעה. יש לי את החופש לתקן.

למדתי לאהוב את עצמי. וכן, זה קשור לכל מה שכתבתי עד עכשיו- לקבלה, לאושר, לשחרור, להכל. למדתי שאני יפה (חפרתי כבר) ואני מתחילה לאט לאט ממש להפנים את זה. אנשים טוענים שאני בנאדם טוב, לב רחב או חרטא, ובימים טובים אני באמת חושבת ככה. אולי נכון יותר לומר שלמדתי לשנוא את עצמי פחות. להשתחרר קצת יותר מהצורך להיות בסדר כל הזמן. אני לא גרועה כמו שנדמה לי גם אם אני טועה הרבה. טעויות מתקנים, בערך.

זה מספיק דברים, אני חושבת. עכשיו אני מנסה לשכנע את עצמי שיש גברים שישמחו להיות איתי. לא הולך לי היום. לא משנה כמה הבחור שלי אומר לי שהוא רוצה להיות איתי קשה לי להאמין שהוא ישאר.

אעבוד על זה. יש לי זמן :)