מפעם לפעם אני נתקלת בשאלה הזו- "מה החלומות שלך?" אל מול שאלה כזו אני תמיד נאלמת דום. מעולם לא עלה על דעתי להגיד "טיול בעולם" או "להיות מפורסמת/עשירה" או שום דבר בסגנון. אפילו הרצון לראות הופעה של הלהקה האהובה עלי מעולם לא קפץ לי לראש כתשובה.

לא, כששואלים אותי מה החלומות שלי הרגש הראשון שאני מרגישה הוא לא כמיהה אלא אשמה. אשמה שאין לי חלומות גדולים, שאין לי פנטזיות להגשים לפני שאמות, אשמה שאני מרובעת מידי בשביל לרצות. בתגובה, אני תמיד מתחילה להתפתל. "אני לא במצב לחלום עכשיו, קודם אני אתיצב ואז אוכל להרשות לעצמי לחלום". כי זה נכון- החלום הגדול ביותר שלי הוא יציבות. אפילו הגשמה עצמית באה אחרי זה בסדר העדיפויות. בשבילה אני מוכנה לעבוד קשה במשך שנים, יציבות אני רוצה להשיג כמה שיותר מהר, אם אפשר כבר היום, בבקשה.

וזה לא שאני הומלסית או משוגעת. החיים שלי אמורים להיות, לפחות כיום, די יציבים. אבל יש ימים, כמו הבוקר לדוגמה, שהלחץ פשוט מכריע אותי. אני לא בטוחה אפילו לחץ ממה. אבל כשאני מתמקדת בתחושה הזו אני מרגישה כאילו מושכים אותי מכל הכיוונים, וכל מה שאני רוצה הוא להתקפל ולהגן על הראש. אני מרגישה חסרת אונים אל מול נסיבות החיים שלי, כאילו הכל יכול להתהפך בשניה ובכל רגע אני יכולה לעבור מבחורה שמחה לכדור מתיפח. כבר ראיתי את זה קורה. הכי מפחיד בעיני זה כשהתגובה הרגשית לא פרופרציונאלית לטריגר. כי אם אני לא יכולה לשלוט אפילו בעוצמת הרגשות שלי, אני באמת חסרת אונים בעולם הזה.

אם החלום שלי הוא יציבות, חוסר אונים הוא הפחד הכי גדול שלי. לא להיות מסוגלת לעזור לעצמי. להיות במצב שבו אין יותר אפשרויות, אין כיוון התקדמות לפתרון... אני, בצורה אירונית במקצת, בחורה מאוד רציונלית. אם יש לי בעיה אני מפרקת אותה לגורמים, בודקת סיבות, כיווני המשך אפשריים, דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב. תמיד יש משהו לעשות. לכן זה מפחיד כל כך כשהבעיה באה מתוכי. מה כבר אפשר לעשות כשאני הבעיה? איך אפשר לשלוט בבעיה כשאני לא מצליחה לשלוט בעצמי? התשובה, אני מניחה, עם כל האירוניה, היא שכדי "לשלוט בבעיה" אני צריכה להפסיק לנסות לשלוט בה והלרפות. זו מחשבה מלחיצה, רעיון כמעט בלתי נתפס- איך לעזאזל להפסיק לנסות לשלוט בבעיה יקטין אותה? אבל כבר ראיתי את זה עובד. נסיון לשלוט בהכל רק יכניס עוד לחץ ומתח לחיים שלי, במיוחד כשזה בלתי אפשרי.

עד שאצליח להרגע ולהרפות, כל מה שאני יכולה לעשות הוא להמשיך לחלום על יציבות. ולכתוב את הפחדים שלי, קראתי שזה עוזר.