מכונת הכביסה נשמעת כאילו היא עומדת להמריא. עוד רגע היא תוציא את הפרופלורים שהיא מחביאה בפנים ותשבור את החלון שלי בדרך החוצה. ואני אשאר פה, עם גרב מיותם ביד, ואבהה בה מתעופפת לה בדרך אל החופש, מקיאה את הג'ינס שלי על הבוץ ואת השמלה על העץ.

הבגדים שלי כנראה היו מלוכלכים מידי בשבילה. או הדירה, למרות שהרגע טיטאתי. אז זה כנראה בגלל המחשבות שלי, שגם אותן ניסיתי לכבס. לגרום לראש שלי להבריק מבפנים, נקי מכל הגועל נפש שמתרוצץ שם באופן כללי. אבל נכשלתי, המכונה ברחה. החליטה שזה גדול עליה ובלי אפילו להגיד יפה שלום היא קפצה מהחלון אל החופש. אני בוהה ברצפה, הגרב עדיין בידי. מנסה להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו עם הפחדים שמטפטפים על הרצפה. ואם לא אזיז ממנה את הכאב הוא עוד יחורר אותה. חבל, עכשיו אצטרך להחזיר אותם, רטובים, מקומטים ומלוכלכים, חזרה לראש. אם לא אחזיר הם יזחלו לשם לבד כשלא אשים לב. לא, מוּדעוּת תמיד עדיפה על מחשבה שקופצת עליך כשאתה לא מוכן.

אתמול הן חזרו. אחרי הפסקה ארוכה, נראה שהמחשבות שלי שוב צריכות כביסה. "אני שונאת אותך. את עצלנית, את מגעילה. את נכשלת ותמשיכי להכשל. מכוערת. טיפשה. תראי איך את הורסת הכל".

כן, חבל שאי אפשר לכבס מחשבות עם מלבין. הן שחורות לי מידי.