הבחור שלי מסיע אותי הביתה ואנחנו תקועים ברמזור ליד ביתי. ביקום מקביל אני אחרת רצה עכשיו באותה צומת, מאחרת כרגיל. אני תוהה אם היא מאושרת יותר. את רוב הדרך העברנו בשתיקה מתוחה ושיחה מתוחה לא פחות, ושלמה ארצי שר לנו על הסוף המקולל של אהבה.

"אולי אנחנו לא מתאימים. אולי אני לא הטיפוס שלך". "לא, אתה המכסה שלי". הוא, כרגיל, לא מבין אותי. "תפסיקי לדבר בחידות" הוא עונה, לא מבין איך חצי פתגם יכול לסכם בשבילי נאום שלם על החזרתיות שבאהבה. כשהרמזור מואיל בטובו להתחלף לירוק אנחנו כבר שותקים שוב. כל אחד כבר שפך את טיעוניו ואין טעם לחזור על אותה שיחה בפעם האלף. אז אנחנו מתחבקים ומתנשקים ואז מתחבקים שוב ושוב. תחושת סופיות מגעילה מרחפת מעלינו ואני יודעת ששנינו חושבים על אותו הדבר- שזה עלול להיות החיבוק האחרון, הנשיקה האחרונה.

באחורי ראשי כבר נפרדנו. התעוררתי לצידו הבוקר ולשניה לא הצלחתי להבין מה הוא עושה לצידי. העונג מחיבוק באישון לילה לא מנע את האדישות של הבוקר. קדמת תודעתי, לעומת זאת, לא מוכנה לקבל מצב אחר מ"ביחד". אז אני נלחמת על הקשר הזה, ומנסה להבין למה. אם זה רק אהבה או גם הפחד לאבד. אבל עייפתי ממלחמות, והוא מעולם לא למד איך להתחיל להלחם. גם המלחמה האמיתית לא בדיוק עוזרת. כי אין כמו להתעורר בלילה ולרוץ להגן על עצמך מטילים כדי להוסיף ענן שחור של כעס מעל כולם.

אני מתנתקת ממנו בגופי ולאט לאט גם במבטי, ועולה הביתה לכתוב את הקטע הזה. אלף יקומים מקבילים רצים לי מול העיניים. אלף החלטות ותתי החלטות. כל מה שעלי לעשות כדי לקפוץ מיקום אחד לשני הוא פשוט לבחור אחרת, ומסלול החיים שלי יוסט במעט. הבחירה קשה. אלף החלטות משמען אולי 999 כשלונות, בהנחה שרק בחירה אחת תגרום לי אושר. וגם זה בהנחה שהבחירה שלי שינתה משהו במסלול חיי.

אלף יקומים מקבילים מונחים לפני. אני פשוט רוצה לישון.