בדרכי חזרה לכיסא אני נתקלת בשידה, וכל הפזור עליה נופל לרצפה. הדמעות, שכנראה חיכו שמישהו יעשה זאת לפניהן, מתחילות ליפול גם הן. בכי שקט ומתוסכל של סוף יום- יום שעדיף אם לא היה מתחיל.

יש ימים כאלה, אני יודעת. החלק בי שמסוגל להרגיש דבר מעבר לציפיה שהזמן יעבור, החלק הזה מורד בתחושת חוסר האונים. כי בימים כאלה השמחה קפצה מהחלון וכל תוכניותיי הפכו עשן. בימים כאלה אני מדמיינת את עצמי במצבים בהם חוסר תפקוד הוא לא אופציה. אף מחשבה כזו לא נגמרת בצורה חיובית. כי איך אגיע למשהו, איך אתחייב לדבר, אם מפעם לפעם אני מפסיקה לתפקד? ואת מי עלי להאשים בחוסר התפקוד- את התסמונת או אותי? מה בכלל עדיף, תחושת חוסר האונים שמתלווה למצב בלתי נמנע, או דווקא הררי האשמה העצמית שמתלווים לדבר הניתן לתיקון? כך או כך אני מרגישה כלואה, כועסת, חסרת אונים ואשמה. אבל הדברים עדיין פזורים על הרצפה, אולי כדאי להתחיל להרים אותם.

אני לא מפרסמת כי אני לא כותבת. אני לא כותבת כי אני לא מרגישה. אני לא מרגישה כי ככה זה, פעם אני שמחה (למשל אתמול) ופעם אני שאריות של עצמי, הצל של מי שיכולתי להיות. או לפחות כך אני מרגישה ברגעים כמו היום. למרות שהכתיבה מקלה עלי וכבר שכחתי כמה. הלוואי שאחזור לכתוב.

אפשר לחשוב מה כבר השתנה כשלא הייתי. ביבי היה, ביבי עדיין, מועדי א' התחלפו במועדי ב' שהתחלפו בסמסטר חדש ועולם כמנהגו נוהג. רק אני באותה נקודה. מתקדמת בצעדי עקב בצד אגודל רק כדי להשאר במקום, רק כדי לא ליפול לדכאונות שמתלווים לתסמונת הזו. אבל יהיה טוב. נראה לי.