בדרכי חזרה לכיסא אני נתקלת בשידה, וכל הפזור עליה נופל לרצפה. הדמעות, שכנראה חיכו שמישהו יעשה זאת לפניהן, מתחילות ליפול גם הן. בכי שקט ומתוסכל של סוף יום- יום שעדיף אם לא היה מתחיל.

יש ימים כאלה, אני יודעת. החלק בי שמסוגל להרגיש דבר מעבר לציפיה שהזמן יעבור, החלק הזה מורד בתחושת חוסר האונים. כי בימים כאלה השמחה קפצה מהחלון וכל תוכניותיי הפכו עשן. בימים כאלה אני מדמיינת את עצמי במצבים בהם חוסר תפקוד הוא לא אופציה. אף מחשבה כזו לא נגמרת בצורה חיובית. כי איך אגיע למשהו, איך אתחייב לדבר, אם מפעם לפעם אני מפסיקה לתפקד? ואת מי עלי להאשים בחוסר התפקוד- את התסמונת או אותי? מה בכלל עדיף, תחושת חוסר האונים שמתלווה למצב בלתי נמנע, או דווקא הררי האשמה העצמית שמתלווים לדבר הניתן לתיקון? כך או כך אני מרגישה כלואה, כועסת, חסרת אונים ואשמה. אבל הדברים עדיין פזורים על הרצפה, אולי כדאי להתחיל להרים אותם.

אני לא מפרסמת כי אני לא כותבת. אני לא כותבת כי אני לא מרגישה. אני לא מרגישה כי ככה זה, פעם אני שמחה (למשל אתמול) ופעם אני שאריות של עצמי, הצל של מי שיכולתי להיות. או לפחות כך אני מרגישה ברגעים כמו היום. למרות שהכתיבה מקלה עלי וכבר שכחתי כמה. הלוואי שאחזור לכתוב.

אפשר לחשוב מה כבר השתנה כשלא הייתי. ביבי היה, ביבי עדיין, מועדי א' התחלפו במועדי ב' שהתחלפו בסמסטר חדש ועולם כמנהגו נוהג. רק אני באותה נקודה. מתקדמת בצעדי עקב בצד אגודל רק כדי להשאר במקום, רק כדי לא ליפול לדכאונות שמתלווים לתסמונת הזו. אבל יהיה טוב. נראה לי.

לשכב על הגב, לבהות בתיקרה, וכמעט לבכות. אבל מאושר. לא ידעתי שהעולם יכול להיות נפלא כל כך. לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה- שהכל במקום. אני בו זמנית שלווה ומוצפת חיות. מבועתת שזה יגמר ובו זמנית מוצפת הכרת טובה.

אני לא חושבת שזה רק הספורט, משהו נגמר, או התחיל, או הסתדר. הכל כל כך יפה ונכון, אני רוצה לבכות את זה החוצה ולא מצליחה. אני תקועה עם אושר גולמי בתוך הבטן שלי, כמה מוזר.

אלוהים, בבקשה שזה לא יגמר אף פעם.

הבחור שלי מסיע אותי הביתה ואנחנו תקועים ברמזור ליד ביתי. ביקום מקביל אני אחרת רצה עכשיו באותה צומת, מאחרת כרגיל. אני תוהה אם היא מאושרת יותר. את רוב הדרך העברנו בשתיקה מתוחה ושיחה מתוחה לא פחות, ושלמה ארצי שר לנו על הסוף המקולל של אהבה.

"אולי אנחנו לא מתאימים. אולי אני לא הטיפוס שלך". "לא, אתה המכסה שלי". הוא, כרגיל, לא מבין אותי. "תפסיקי לדבר בחידות" הוא עונה, לא מבין איך חצי פתגם יכול לסכם בשבילי נאום שלם על החזרתיות שבאהבה. כשהרמזור מואיל בטובו להתחלף לירוק אנחנו כבר שותקים שוב. כל אחד כבר שפך את טיעוניו ואין טעם לחזור על אותה שיחה בפעם האלף. אז אנחנו מתחבקים ומתנשקים ואז מתחבקים שוב ושוב. תחושת סופיות מגעילה מרחפת מעלינו ואני יודעת ששנינו חושבים על אותו הדבר- שזה עלול להיות החיבוק האחרון, הנשיקה האחרונה.

באחורי ראשי כבר נפרדנו. התעוררתי לצידו הבוקר ולשניה לא הצלחתי להבין מה הוא עושה לצידי. העונג מחיבוק באישון לילה לא מנע את האדישות של הבוקר. קדמת תודעתי, לעומת זאת, לא מוכנה לקבל מצב אחר מ"ביחד". אז אני נלחמת על הקשר הזה, ומנסה להבין למה. אם זה רק אהבה או גם הפחד לאבד. אבל עייפתי ממלחמות, והוא מעולם לא למד איך להתחיל להלחם. גם המלחמה האמיתית לא בדיוק עוזרת. כי אין כמו להתעורר בלילה ולרוץ להגן על עצמך מטילים כדי להוסיף ענן שחור של כעס מעל כולם.

אני מתנתקת ממנו בגופי ולאט לאט גם במבטי, ועולה הביתה לכתוב את הקטע הזה. אלף יקומים מקבילים רצים לי מול העיניים. אלף החלטות ותתי החלטות. כל מה שעלי לעשות כדי לקפוץ מיקום אחד לשני הוא פשוט לבחור אחרת, ומסלול החיים שלי יוסט במעט. הבחירה קשה. אלף החלטות משמען אולי 999 כשלונות, בהנחה שרק בחירה אחת תגרום לי אושר. וגם זה בהנחה שהבחירה שלי שינתה משהו במסלול חיי.

אלף יקומים מקבילים מונחים לפני. אני פשוט רוצה לישון.