צעד אחר צעד עליתי, בזהירות אבל במרץ. רק להגיע למעלה, שזה יסתיים. לאן כל כך מיהרתי? אני לא יודעת, אבל כשהגעתי לפסגה ולדלת הכתומה הארורה עצרתי ובהיתי בה ארוכות. דרך החלון צפיתי בו שוכב על הספה במתיחות ראויה לשבח. עמדתי וניסיתי להכניס את המפתח לתוך המנעול, אך אצבעותי שללו. הן רעדו והרעידו בי פחדים מוכרים שהתעללו בי ועלו על פני גופי. רחמים רבים גאו בי אל עצמי, וגם אליו. שנאתי את עצמי על זה. לא רציתי להיות שם יותר, יכולתי להשאר ולבהות בו אבל זה בלתי אפשרי. התחלתי לרוץ, הסתכלתי אחורה. אולי קיוויתי לראות אותו רץ אחרי, אבל זה בכלל לא משנה, פשוט רצתי בלי לדעת לאן. אני עדיין לא יודעת לאן. כן, הקפצתי, תקפצו לי.
אף פעם לא אגלה את כל הדברים בעולם אף פעם לא אכיר את כל האנשים כולם לעולם לא אקרא את כל הספרים בעולם כולו גם אם אתאמץ ואקרא כל יום ברובו כי מבחינה סטטיסטית זה בלתי אפשרי ועכשיו אסיים לכתוב את שירי כי אני הולכת לאכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
