הבלוג המפגר

ביום שבת עליתי על עובדה קצת עצובה-

כבר ציינתי בעבר שאבי נהג לצלם אותי המון כשהיתי קטנה. פעם (כשהכל היה 'ורוד') כולם הכירו אותנו כמשפחה האולטימטיבית, הייתי ילדה טובה מבית טוב, מוכשרת, יפה וכו' וכו' וכו'.

אבל זה לא היה ככה באמת, אף פעם. הכל היה לא טוב, אבל אנחנו נהננו לחיות עם התכחשות הזאת, להדחיק, לשכוח. כי אם לא זוכרים אז זה לא קיים.

אבל התת מודע חזק מאיתנו, ושפת גוף לא משקרת לעולם. אבי צילם אותי אינספור תמונות. ומכאיבה לי העובדה שמעולם לא חייכתי בשום תמונה, שפת הגוף שלי הייתה קפואה.

כל כך הרבה תמונות, כי יופי צריך להנציח. עצוב לי לדעת שגם כילדה קטנה לא הייתי מאושרת, לא באמת.

כל כך שמחה שדירבנתי את אמא לעשות את הצעד המשמעותי ביותר בחיי, כי עכשיו אני לא מסוגלת שלא לחייך :)

מחקתי שירים שמסיבה לא ברורה סרבתי להפרד מהם בעבר. אני מנערת את עצמי, נימאס לי לקבל סטירות מתמימות יתר. אני הולכת עד הסוף עם האישיות העכשוית שלי, מוחקת שרידים של דימויי עבר.

אני לא פריקית, לא פרחה, לא אוטסיידרית, לא חנונית, לא מופרעת- אני אני וזהו.

לפעמים מרגישים יותר טוב כשמשחררים.

המשך שבוע מדהים :)