הבלוג המפגר

לאמא היה יומולדת, אך היא נאלצה לעבוד במשמרות רצופות כך שיצא שנשארתי לשמור על האחים שלי להרבה זמן (שישבת). בהתחלה הייתי ממש מבואסת מכל החרא הזה-

לא מספיק שלא היה לי משהו במסיבה של בית הספר, כולם יצאו אח"כ חוץ ממני. הייתי צריכה עידוד, ואני לא צריכה שיחות נפש, מספיקה לי הנוכחות שלה בבית. (מה שלא היה לי)

אז יצא שהייתי מבואסת תחת, חשבתי המון על מה אני לא עושה טוב- והגעתי למסקנה (ושוב, בזכות אמא) שאני לא אשמה, אלא החברה בה אני נמצאת.

אני אינני ילדה שמאמשימה את העולם סתם כך- הם אינם אשמים, משום שהם ילדים רעים וכל זה..ההפך הוא הנכון! הם קיבלו אותי פה הכי יפה שאפשר, הבעיה איתם היא שהם חברה סגורה ומלוכדת, הם מכירים אחד את השני מאז ומתמיד.

וכאילו זה לא מספיק, אני לא רגילה לרדוף אחרי אנשים אחרים, אלא ההפך. לכן אני יודעת שגם אם זה קשה- אני לא מוותרת על עצמי, אני לא אחת שנדחפת בכוח, ומכריחה את עצמי לחשוב שאני רצוייה (כמו שאחרות עושות כאן).

בקיצור,החלטתי לנצל את הזמן לניקיונות (ממש, אבל ממש :) ) ולהכים לה הפתעה גמורה כשהיא תחזור =].

ובכל זאת, במשך כל השבת היו את הדברים הקטנים האלה שעשו נאחס!

זה לא היה יום כיף, כל פעם משהו אחר נדפק- עד שהגיע הקש ששבר את גב הגמל- מכונת הכביסה התקלקלה (באשמתי בעיקר).בכיתי בצורה היסטרית, לא כי פחדתי מעונש, אלא כי ידעתי עד כמה אמא עובדת קשה בשביל להביא לנו אוכל.

אנחנו ילדים שיודעים להעריך, לא מבקשים ממנה יותר ממה שאנחנו יודעים שהיא יכולה לתת. ככה שכאב לי כל כך- שבגללי היא תאלץ לשלם כל כך הרבה כסף.

אז המיגרנות לא איחרו לבוא, רציתי לפרוק פה את כל מה שהרגשתי, ואני שמחה שלא עשיתי זאת- כל השנאה שלי כלפי העולם (וכלפיו בפרט) בערה בתוכי, ואני שמחה שלא היה תיעוד וביטוי לכעסים האלה. הרגשתי לא טוב, נמאסה עלי האופטימיות. כשאני רואה את אמא שלי במצב במחורבן, ואבא שלי (שסתם מבזבז את החמצן על פני כדור הארץ עם נשימה מיותרת ) נמאס לי להחזיק בשיניים את האופטימיות הזאת. רציתי להיות אנוכית פעם אחת, ולשאול- למה?!

אז אחרי שנרגעתי, הרגשתי בושה- על שעם כל זה אני עוד מתלוננת, כשאמא שלי היא זו שעובדת כל כך קשה עבורנו. (היא לא עובדת קשה כל כך, כדי שאני אהיה אנוכית)

אז קמתי וחיברתי לה ברכה מושקעת, וניסיתי לבטא את כל התודות, על שעשתה אותי למה שאני היום.

וגם אפיתי עוגה (בפעם הראשונה!!!) והיא יצאה מעולה =]

ובבוקר, כשהיא חזרה מהעבודה- אחותי העירה אותי, ואמרה לי שהיא קוראת לי. מצאתי אותה בוכה.

היא שאלה אותי, אם לקחתי על עצמי לגרום לה לבכות כל שנה ביום הולדת מחדש.

שמחתי כל כך שהיא אהבה, והבינה את מה שכתבתי.

*זה כל כך מכעיס אותי, שיש אנשים שמתנערים מאיתנו כאילו אנחנו נגועים. אבא שלי, וכן אבא שלה (וחלק מהאחים)

מכעיס, כי אני לא מבינה איך אב יכול לראות את ילדיו רעבים ללחם, ולהתעלם מזה כאילו כלום!

שניהם קורצו מאותו חומר זול ומסריח.

אמא הפיקה לקחים, וגידלה אותנו כך שלנו יהיה את כל מה שלה לא היה. שאנחנו נלמד מהטעויות שהיא עשתה.

היא עבדה קשה כל כך, ועד לפני 4 שנים לא ידעה מזה להיות נאהבת.

כל הזעם בימים האחרונים התעצם בגלל ההתנערות של אבא שלי. כל פעם הוא מכעיס אותי עוד יותר, ויום אחד זה כבר יהיה יותר מידי- והוא יאכל את מה שהוא בישל)

לכן היום בפעם הראשונה, אני לא דוחה את השאפתנות למחר. אני רואה את הקריירה שלי- שחשוב לי לבנות כבר בגיל צעיר.

לי יש את כל החיים לפני, אבל אני מפחדת, כי אם אמא תמשיך במסלול זה- לה לא יהיו עוד הרבה שנים.

אני אגדל ואתפתח, ואתן לה מה שהוריה מעולם לא נתנו לה- גב.