הבלוג המפגר

אני יודעת שכמעט ונגמר יום השואה, או שאולי נגמר כבר- אין לי מושג.

אבל לא צריך יום או שעה כדי להזכר בהם.

ליבי כואב כל כך. על האנשים שאהבו לחיות, פטריותים שכאלה, עם חוזק נפשי שרצו להיות פה.

ולעומתם ילדים שנולדו עם כפית זהב בפה, שלא מעריכים את המדינה הזאת, שמצד אחד 'מזדהים' עם המתים בשואה, עומדים בצפירה ושותקים, אבל מצד שנים טוענים שזאת חרא של מדינה, מחפשים הזדמנויות לעוף מפה.

אני אוהבת את המדינה הזאת, אני אוהבת להיות יהודיה, אני גאה!

נזכור ולא נשכר את ה-6 מיליון שמתו על לא עוול בכפם, על עצם היותם יהודים.

לא נשכח.

למרות שאני לא נמשכת אליו כמו פעם, הוא עדיין שם. יש לי עדיין את הרצון הזה לדבר איתו, לשמוע, להריח...מי יודע אפילו אולי לנשק?

אני לא יודעת...

אני לא מבינה  למה כששאלתי אותו אם הוא מתחיל איתי, הוא טען שכן, והוא שר ואז מסתכל עלי.

אוףףף אני מתה לדעת מה הוא חושב עלי, בכנות אבל!

אני גסה למדי איתו, ובאיזשהו שלב הוא תפס אותי ומחץ אותי, אני יודעת שזה לא נחמד מצידי לנשוך אותו, אבל אני מתה עליו! XD

עם כל ההתרחשויות הנ"ל, יש לי רק צביטה קטנה כזאת בפנים, אבל זה עובר.

נ.ב-

איבדתי את הג'קט שלי =[[[

אוף אני שונאת לאבד דברים, מזל שהראש לי מחובר לשאר הגוף אחרת... :X

לילה טוב :)