הבלוג המפגר

אני אכולת קנאה..!

זהו אמרתי את זה.

מגיל צעיר למדתי לא לסמוך על אנשים כי הרי אם אבא תקע סכין בגב- אבא שאני בשר מבשרו, מי יכול להבטיח שכל אחד אחר לא יעשה את זה.

אני אכולת קנאה על הבנות שלומדות איתי, חברות כל כך טובות. "את החיים שלי..!" הן אומרות אחת לשניה.

שכל מה שאני רואה זה כביסה מלוכלכת. אם אין אני לי, מי לי?

אני מפחדת לתקשר

אני מדבר הרבה, אבל ככל שאני גודלת אני רק מבינה עד כמה אני מופנמת.

אני לא חסרת ביטחון, אני חסרת אמונה.

הוא הכאיב לי כל כך. אחר כך נתתי הזדמנויות לאנשים אחרים, שאכזבו אותי. לא ראיתי חברויות, ראיתי אינטרסים.

מה הבן אדם מרוויח מעצם ההדברות איתי.

אז זה לא שאני חיה בבועה כי אני פרנואידית, אני מדברת עם אנשים אבל לא מפתחת עם זה יותר מידי.

אני לא חושבת שבלב זה, האנשים שאני מכירה יוכלו לענות על הציפיות שלי מאנשים, כי אני יודעת שברגע שאעשה משהו לא נכון כל המעשים הטובים שלי ישכחו וזה יגמר.

אני לא מחכה לסטירה, אני עוקפת אותה בסיבוב.

זה מסובך להסביר...אבל אני מבינה את עצמי וזה מספיק.

אז כן, הלוואי ולא הייתי פגועה, הלוואי והייתי רוצה להשתלב בחברה.

הלוואי והייתי תמימה שמאמינה ש'נהיה חברות לנצח' זה באמת לנצח ולא עד לסוף שנת הלימודים.

ובנימה אופטימית זו-

לא נורא אני אכיר אנשים יום אחד, ואני אלמד לסמוך עליהם. קשה ככל שזה יהיה זה יקרה מתשיהו :)