יש לי כל כך הרבה לספר, כל כך הרבה עבר עלי.
נעה בין ייאוש ותסכול לאושר והשלמה...
הנטישה שלי כאן לא נובעת מעצם היותי חיילת עסוקה למדיי (אוקיי, אני אמנם לא עסוקה אבל לצערי נבצר ממני להיות בבית :( ) זה בעיקר קשור לעובדה שכשהגעתי כבר הביתה האינטרנט נדפק.
החודש האחרון היה עמוס לעייפה במילה אחת- שטח. בשתי מילים- הרבה שטח.
החודש התחיל בשבוע שלם (!) בשטח ואז סגירת שבת ושבוע לאחר מכן עוד שלושה ימים בשטח. חזרתי הביתה לשבת+ שבועות ואז חזרתי בחמישי לבסיס כדי לסגור שבת גדודית ואז תרג"ד (כן ניחשתם נכון, עוד שבוע שטח) וחזרתי היום (או שמא אני צריכה להגיד אתמול :X)
ואני עייפה. טח אני רובאי 02 תומכת לחימה עאלק, כולי ג'ובניקית שנלחמת עם המהדק המשרדי הדפוק שמסרב להדק.
יותר מפורט על השטח יגיע מאוחר יותר אם יהיה לי כוח ואם חברה תשלח לי תמונות שיתנו לי מוטיבציה להעלות זכרונות:)
הצד הרומנטי בחיי מעולם לא היה צולע יותר. ברור לי לאיזה צד אני משתייכת.
אין מה לעשות, ככה זה כשבררנים מידי.
אני רומנטיקנית חסרת תקנה, מחכה ל"אביר" שלי ל"אחד".
יש אנשים שמאמינים באהבה ממבט ראשון ואני מרגישה כאילו אני פוסלת כל דבר שהוא לא אהבה ממבט ראשון.
אולי אהבה זאת מילה חזקה מידי, אבל בכללי אני מחפשת את הקליק המיידי הזה.
אבל בכל פעם שחשבתי שמצאתי מישהו, כזה שגרם לפרפרים בבטן מהרגע הראשון, קיבלתי כאפה.
כי מסיבה לא ברורה כל כך הרבה אנשים שאני לא רוצה- רוצים אותי. ודווקא אלה שרציתי, זה שאני רוצה, לא שמים עלי.
מה דפוק אצלי?!
למעשה האחרון ממש לא יכול להסתכל לי בעיניים, באמת. הוא מדבר עם כולם בקלילות אבל כשזה נוגע אלי- מסיבה מסויימת הוא לא יוצר קשר עין לעולם! מתסכל. אני מנסה להבין מה יש בי שדוחה אותו כ"כ.
בשורה התחתונה?
יש לי מפקדת בת זונה (ולא במובן הטוב של הביטוי, אלא יותר כמו הכוונה בשיר הגאוני עד מתי)
ואם הכל ילך כשורה והיא תשב בשקט אני יוצאת לקצונה עוד שבוע.
לא ביג דיל..
Wish Me Luck?!
מתה על המקום הזה אנשים, התגעגעתי..!
לילה טוב מדהימי ישרא D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
