הבלוג המפגר

מצאתי עצמי בזמן האחרון מתמרמרת המון.

לאחר שהודחתי מתפקיד (באפריל האחרון) הייתי בטוחה שזהו הקץ לתחושות הרעות ודיכאון שאפף אותי בשנה וארבע שלי בתפקיד

אבל שלושת החודשים האלה היו עבורי רכבת הרים אחת גדולה של רגשות.

מתחושות אופוריה וחופש לתחושות של דיכאון ועצבים (לרוב עקב תקריות עם מפקדים בבסיס שלי, כאילו לקחו על עצמם משימה להרוס לי יום או יומיים בשבוע)

ההרגשה הפנימית שלי נעה בין הכיף של החופש עקב היותי קצינה מחוסרת תפקיד ואחריות, ומצד שני דיכאון וחוסר הערכה עצמית..

במשך חודשיים הסתובבתי בבסיס מהשעה 9 עד 5 חסרת מעש. עברתי ממשרד למשרד, משעשעת אנשים עסוקים. ישנתי שנ"צים והתאמנתי.

תהיתי אם אני עד כדי כך מהווה מטרד למערכת שמעדיפים לתת לי להסתובב שעות בחוסר מעש ובלי מטרה, לבזבז קצינה שלמה שיש לה כ8 חודשים לשירות רק לא להתעסק עם לתת לי תפקיד.

ככה הסתובבתי, קרועה בין חוסר רצון לקבל תפקיד ובין תהיות על למה לעזאזל לא נותנים לי תפקיד.

אבל בסוף התגברתי על זה, לקחתי את עצמי בידיים וקבעתי לי מטרות.. ללמוד ולהשתפר, החלטתי שאני טובה ואהובה ושנמאס לי מהביטחון העצמי ההרוס שלי. והיה לי טוב

ובחודש האחרון, אחרי שכבר השלמתי עם חוסר המעש ואהבתי אותו באמת, חלה תפנית.

גם בצבא וגם במצבי החברתי

וזה הכניס אותי שוב לרכבת הרים לא הגיונית המורכבת ברובה מירידות בלי עליות משמעותיות.

החליטו שאני עוברת מדור.. זה לא גרם לי לשנות מאום בשגרת יומי הבטלנית.. קראתי ספרים והתאמנתי. בקושי פקדתי את משרדי החדש, סינג'רו אותי מדי פעם לעשות קליטות ועוד עבודות שטותיות (היות ולא הביאו לי תפקיד החדש עם הגעתי למדור החדש)

הרגשתי טוב לזמן מה, סוף סוף יצאתי מהמדור הקודם שלי באופן מוחלט..

ואז המפקדת החדשה שלי החליטה שזה לא לעניין שאני מסתובבת בבסיס, ומתאמנת באמצע היום (כשאני בכלל עושה זאת בהפסקה וגולשת ממנו באופן לא מורגש) כרגיל הדרג הבכיר שוב ביקר אותי על חוסר המעש שלי, למרות שהאחריות חלה גם עליהם (אם לא בעיקר)

ואז חיילת עזבה את המדור בגלל בעיות משמעת, ומצאו אותי מתאימה למילוי מקומה. סגן על תקן טוראי. מרשים. מצד שני לא היו לי תלונות כי תקן קצין אינו בראש מעיניי.

היא הגדירה לי שוב שבעתיד אני אקבל תפקיד רציני (מתי זה יקרה? נותרו לי פחות מ5 חודשים והפזם דופק) 

היא הגדירה לי נהלים. שעות הגעה ויציאה, כאילו היא מחדשת לי. ובין היתר אסור לי להסתובב יותר בבסיס, או להתאמן.

שוב מתנהגים אלי כאל חיילת, שיהיה. קיבלתי בהבנה עד האיסור של חדר הכושר.

עד שהתחלתי לעשות משהו שאני אוהבת, ושלא מפריע לדבר, למה לאסור את זה עלי? למה זה טוב?

ומבחינה חברתית-

החברה שלי, חברתי הטובה ביותר.. עד לפני כשלושה שבועות הייתה רווקה נצחית ועתה תפוסה. עם חבר.

בד בבד, אני- נעה בין מערכות יחסים לא מחייבות.

לא ניתן להגדירן סטוצים היות ויש דפוס חוזר, ולא ניתן להגדירן יזיזות היות ואני בתולה ומתכוונת להישאר כזאת בזמן הקרוב

הקצין שלי, שאני כל כך כל כך אוהבת.. בסוף החודש "נחגוג" שנה.

פעם הייתי מאוהבת בו מעט, אבל כשזה התחיל הוא היה אחרי מערכת יחסים ארוכה וחיפש חופש. הייתי טובה לדבר אחד וקיבלתי זאת בהבנה.

הוא הבנאדם אליו נמשכתי יותר מכל, לא חושבת שהוא איי פעם יימאס עלי. עד היום הוא מקבל את זה שאני נרתעת ממגע, הוא אוהב אותי ואני אותו.

אבל התרגלנו להיות במשבצת מסויימת, חברים טובים מאוד.

וכפי שאני מספרת לו על הבעיות שלי עם בנים, הוא משתף אותי.. 

ואז הוא זורק שנמאס לו מהסטוצים, שבנות לא מבינות אותו ושהוא שוקל לחזור לאקסית ההיא מלפני שנה 

ואני צוחקת עליו וטוענת שמגיע לו טוב יותר, ושהוא ימצא מישהי שמבינה אותו.. כמוני.

ואז הוא מסתכל עלי ואני יודעת מה עובר לו בראש, כי אני קוראת אותו כספר פתוח וכי המחשבה עברה אצלי גם.

ואז הוא אמר שחבל שהכיר אותי בתקופה לא טובה..

ובטיול הוא נצמד אל ההיא, שכולם אוהבים, אי אפשר שלא לאהוב. והרגשתי כל כך חרא, כי הוא היה על הגבול של לא להיות שלי יותר

 ואז הוא חוזר אלי ואומר לי שאין דבר שהוא רוצה בעולם יותר מלקחת אותי לבית החייל ולבצע בי את זממו ואני צוחקת.. גם כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני צוחקת. כי אני יודעת שאלי הוא חוזר כי אני חוף המבטחים שלו מדחיות קודמות כמו שהוא בשבילי.

והצוער שלי, זה קשר קליל. גם אותו רציתי וגם הוא לא היה מעוניין בקשר רציני. וקיבלתי את זה.

וכשהוא יחזור מהבהד אחרי 21 אקפוץ עליו בתשוקה 

ואני משתדלת כל כך לשמור את זה קליל. איני יוצרת קשר, נמצאת בקשרים נוספים, עובדת על עצמי שאני מצליחה

אבל לא באמת. קשה לי כל כך להשאר אדישה ולא מעורבת רגשית.

וזה מביא אותי לשורה התחתונה. חברתי הטובה ביותר, גורמת לאנשים ליפול לרגליה.

יופיי אינו נופל משלה, גם אישיותי

ובכל זאת אני נכשלת. 

החבר החדש שלה עורר בי רגש נוסף. קנאה

הקנאה ביכולת שלה להתעלות על הבעיות שלה וליצור קשר ולחוות

למה אני דפוקה? מה אני משדרת? מה בי גורם לאנשים לרצות אותי פיזית אבל לא להתחייב.

פעמיים ברצף שאני סופגת דחייה, הם טוענים שהתזמון גרוע ואני טוענת שבמידה והייתי סוחפת מספיק הם לא היו חושבים על התזמון אלא להוטים אחרי.

גם אם איני מבטאת זאת בקול אני רוצה את הצוער שלי... שמרשה לעצמו להתחבר אלי רגשית כי הוא לא מתאהב בי אלא נהנה מחברתי בלבד, אני לעומת זאת במסלול הישיר להאהב בו.

ויש את המגבניק האינטילגנט שלי, שנישק אותי אתמול והבהיר לי חד משמעית שלא עשה את הדרך עד אלי למטרות ידידות. ושהוא לא יוותר עלי בקלות על אף הבעיות שאני טוענת שיש לי.

ואני רק מחכה שהצוער יחזור.. כרגיל נמשכת לדפוקים 

דפוקה בעצמי.

אבל מה שלא יהיה, צמתי בשלישי האחרון. אני רוצה להאמין שלבין המצרים היה קשר להרגשה המחורבנת שלי.

אז החלטתי להיפטר מהתקופה הזאת ולצום. זה מצחיק אבל כבר בבוקר הצום התבשרתי על קבלת חייל חדש שיחליף את החיילת במקומי. ככה שקיבלתי את החופש שלי בשנית.

ואז טיול מחלקתי עם הקצינים האהובים לאילת.

והמגבניק.

אני רוצה להאמין שירדתי מרכבת ההרים... 

מחר יום חדש בבסיס, מקווה שהאנרגיות החדשות שלי אכן חזרו אלי לתמיד :]

הכי כיף לסיים בנימה אופטימית, אז עד כאן להיום!