כל מה שהיא אמרה לנו זה לא להרים את העט מהדף, גם לא את המבט. רק להקשיב ולכתוב, כמו כאן מהלב למקלדת רק שם מהלב אל הדף.
ככה מוקפת בהמון אנשים אבל לבד.
"אני מירושלים, באוקטובר חגגתי 18. הוריי גרושים ואבי נשוי מחדש. ולאמא יש חבר. יש לי שני אחים קטנים שאני אוהבת מאוד. אני הכי אוהבת בעולם את אמא.
הציעו לי פקחית טיסה, חובשת, קצונה, קצונה יעודית ועוד. התייעצתי עם אמא ובהשפעתה החלטתי לדרג את הקצונה היעודית במקום הראשון.
הלכתי למיונים, והייתי בלחץ כי ממש רציתי להתקבל. כשקיבלתי את הבשורה שהתקבלתי שמחתי מאוד.
אני חושבת שעדיין לא הבנתי לגמרי מה זה אומר להיות קצין, אבל למדתי מה אני רוצה להיות.
יש לי מודל לחיקוי שבניתי מהסגל, ותמיד אני אזכר בהם ואשאוף להיות כמותם.
אני פה היום כי טוב לי כאן, אני שמחה והכרתי אנשים טובים. אני אוהבת את המסלול הזה ומחכה בקוצר רוח לסדיר ובה"ד 1.
בעוד שנה אני רואה את עצמי עם דרגות על הכתפיים, בתפקיד שאותו אני מבצעת על הצד הטוב ביותר, משמשת מודל חיקוי לאחרים."
מנוסח בצורה עילגת על רגל אחת, עם נקודות רווחים ופיסקים שלא צריך. עילג ועל רגל אחת, אבל אני אוהבת את זה.
ואני באמת רוצה להסתכל על זה בעוד שנה ולעשות וי.
עוד מעט הקורס נגמר, החממה המוכרת והממכרת הזאת, עוד מעט הכל נגמר ואז יוצאים לסדיר, ליחידה חדשה.
ועם הפחד הזה מהחדש מתחיל לחלחל רגש (שהוא נדיר אצלי) של פסימיות.
אני מרגישה כאילו כח הכבידה גובר עלי, לא עשיתי כלום השבת וזה עייף אותי כי ישבתי עם המחשבות שלי.
בסופו של דבר החלטתי לקחת את זה אחרת, לא אכפת לי מה הם יחליטו אני הולכת לעשות מה שטוב עבורי, גם אם זה אומר לרמות קצת. אם אין אני לי מי לי, נכון?
אני רוצה שיצא טוב מהחודשים האלה, ואם יש לי את יכולת להטות את המאזניים לטובתי, למה לי לא לעשות זאת בעצם?
עד כאן להיום, הזאתי עם הלק הורוד (ורוד חלש, כי זה מה שהצבא מרשה) שמעט יותר שבוזה מבדרך כלל, ועדיין יודעת שזה יעבור ושמחכה לה שבוע בנזונה D: (סד"חסד"סד"חעאעאעאעא)
יאללה, נחשוב חיובי יהיה חיובי.
עד כאן להיום, שבוע טוב אנשים 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
