קצת לפני סיום השנה האחרונה בתיכון, חשבתי לעצמי שאני בטוח אשב בבית ואמות מגעגועים.
האמת שזה לא היה כך, לא התגעגעתי לאנשים או ללימודים, להווי הכיתתי או לבדיחות המפגרות. גם לא להערות הסקסיסטיות שהופנו כלפי מצד הבנים, והקנאה מצד בנות מסויימות.
אבל עכשיו, אתמול אם נדייק, עשינו קניות לאחיי הקטנים לבית הספר. ואני עמדתי שם בצד בלי להוסיף דבר לעגלת הקניות... לא מחברות יפות, לא עטים ושטויות שקרוב לוודאי ילכו לאיבוד במהלך השנה ע"י הילדים המעצבנים ש'שואלים' דברים מהקלמר לצמיתות.
והיה לי קשה, כי פתאום היה בא לי על ההכתבות של שיעור ספרות, על ההווי הכיתתי, על הבדיחות המפגרות על ההיררכיה הזאת שאף פעם לא לקחתי בא חלק.
אז עכשיו אני עוברת סוג של 'משבר תיכון' עצוב לי לדעת שבימים הקרובים אני לא אכין תיק בצפר, שאני לא אשבור את הראש על מה ללבוש, ולא אשמח לקראת הפגישה המחודשת עם האידיוטים האלה שאני שונאת לעיתים כה קרובות.
אני חושבת גם על התדמית שלי בקרב האנשים איתם למדתי, למעשה זה הטריד אותי לא אחת בימים האחרונים. אנשים לא יודעים עלי הרבה, ומה שכבר כן יודעים עלי (כביכול) זה שמועות (לא נכונות בדרך כלל) אף פעם לא עשיתי שום דבר רע, אבל גם כשעושים דברים 'לא רעים' צריך לדעת עם מי.. XDD
בכל אופן, כפי שאמרתי לפני אני לוקחת את הדברים הטובים מכל חוויה, כי לכל דבר בחיים האלה יש תפקיד... שום דבר לא קורה סתם.
אני מרגישה שלמה עם עצמי בהשקפה הזאת, טוב לדעת שלכל דבר יש סיבה, זה גורם לי להרגיש בידיים טובות.
עד כאן לעכשיו, RAY החופרת שהולכת להשאר ישנה עד מאוחר ב- 1לספטמבר :)
נ.ב-
מצבי רע היות ואני מאוהבת בבנאדם שהוא לא החבר שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
