הבלוג המפגר

לאמא היה יומולדת, אך היא נאלצה לעבוד במשמרות רצופות כך שיצא שנשארתי לשמור על האחים שלי להרבה זמן (שישבת). בהתחלה הייתי ממש מבואסת מכל החרא הזה-

לא מספיק שלא היה לי משהו במסיבה של בית הספר, כולם יצאו אח"כ חוץ ממני. הייתי צריכה עידוד, ואני לא צריכה שיחות נפש, מספיקה לי הנוכחות שלה בבית. (מה שלא היה לי)

אז יצא שהייתי מבואסת תחת, חשבתי המון על מה אני לא עושה טוב- והגעתי למסקנה (ושוב, בזכות אמא) שאני לא אשמה, אלא החברה בה אני נמצאת.

אני אינני ילדה שמאמשימה את העולם סתם כך- הם אינם אשמים, משום שהם ילדים רעים וכל זה..ההפך הוא הנכון! הם קיבלו אותי פה הכי יפה שאפשר, הבעיה איתם היא שהם חברה סגורה ומלוכדת, הם מכירים אחד את השני מאז ומתמיד.

וכאילו זה לא מספיק, אני לא רגילה לרדוף אחרי אנשים אחרים, אלא ההפך. לכן אני יודעת שגם אם זה קשה- אני לא מוותרת על עצמי, אני לא אחת שנדחפת בכוח, ומכריחה את עצמי לחשוב שאני רצוייה (כמו שאחרות עושות כאן).

בקיצור,החלטתי לנצל את הזמן לניקיונות (ממש, אבל ממש :) ) ולהכים לה הפתעה גמורה כשהיא תחזור =].

ובכל זאת, במשך כל השבת היו את הדברים הקטנים האלה שעשו נאחס!

זה לא היה יום כיף, כל פעם משהו אחר נדפק- עד שהגיע הקש ששבר את גב הגמל- מכונת הכביסה התקלקלה (באשמתי בעיקר).בכיתי בצורה היסטרית, לא כי פחדתי מעונש, אלא כי ידעתי עד כמה אמא עובדת קשה בשביל להביא לנו אוכל.

אנחנו ילדים שיודעים להעריך, לא מבקשים ממנה יותר ממה שאנחנו יודעים שהיא יכולה לתת. ככה שכאב לי כל כך- שבגללי היא תאלץ לשלם כל כך הרבה כסף.

אז המיגרנות לא איחרו לבוא, רציתי לפרוק פה את כל מה שהרגשתי, ואני שמחה שלא עשיתי זאת- כל השנאה שלי כלפי העולם (וכלפיו בפרט) בערה בתוכי, ואני שמחה שלא היה תיעוד וביטוי לכעסים האלה. הרגשתי לא טוב, נמאסה עלי האופטימיות. כשאני רואה את אמא שלי במצב במחורבן, ואבא שלי (שסתם מבזבז את החמצן על פני כדור הארץ עם נשימה מיותרת ) נמאס לי להחזיק בשיניים את האופטימיות הזאת. רציתי להיות אנוכית פעם אחת, ולשאול- למה?!

אז אחרי שנרגעתי, הרגשתי בושה- על שעם כל זה אני עוד מתלוננת, כשאמא שלי היא זו שעובדת כל כך קשה עבורנו. (היא לא עובדת קשה כל כך, כדי שאני אהיה אנוכית)

אז קמתי וחיברתי לה ברכה מושקעת, וניסיתי לבטא את כל התודות, על שעשתה אותי למה שאני היום.

וגם אפיתי עוגה (בפעם הראשונה!!!) והיא יצאה מעולה =]

ובבוקר, כשהיא חזרה מהעבודה- אחותי העירה אותי, ואמרה לי שהיא קוראת לי. מצאתי אותה בוכה.

היא שאלה אותי, אם לקחתי על עצמי לגרום לה לבכות כל שנה ביום הולדת מחדש.

שמחתי כל כך שהיא אהבה, והבינה את מה שכתבתי.

*זה כל כך מכעיס אותי, שיש אנשים שמתנערים מאיתנו כאילו אנחנו נגועים. אבא שלי, וכן אבא שלה (וחלק מהאחים)

מכעיס, כי אני לא מבינה איך אב יכול לראות את ילדיו רעבים ללחם, ולהתעלם מזה כאילו כלום!

שניהם קורצו מאותו חומר זול ומסריח.

אמא הפיקה לקחים, וגידלה אותנו כך שלנו יהיה את כל מה שלה לא היה. שאנחנו נלמד מהטעויות שהיא עשתה.

היא עבדה קשה כל כך, ועד לפני 4 שנים לא ידעה מזה להיות נאהבת.

כל הזעם בימים האחרונים התעצם בגלל ההתנערות של אבא שלי. כל פעם הוא מכעיס אותי עוד יותר, ויום אחד זה כבר יהיה יותר מידי- והוא יאכל את מה שהוא בישל)

לכן היום בפעם הראשונה, אני לא דוחה את השאפתנות למחר. אני רואה את הקריירה שלי- שחשוב לי לבנות כבר בגיל צעיר.

לי יש את כל החיים לפני, אבל אני מפחדת, כי אם אמא תמשיך במסלול זה- לה לא יהיו עוד הרבה שנים.

אני אגדל ואתפתח, ואתן לה מה שהוריה מעולם לא נתנו לה- גב.

כמה שאני מנסה לתת צ'אנס, אולי השכל התיישר- אני מגלה בסופו של דבר שהוא כל-כך לא!

כי הרי ברור כשמש- שאם דיברתי עם מישהו מהכיתה, אז אני לגמרי רוצה לבלות את שארית חיי איתו. חולת נפש רכושנית קנאית!!!

בחיי שאני לא יכולה לסבול אותה יותר..!

בחזרה היום מבית הספר ירד גשם חזק, היה לי כסף לאוטובוס\ מונית. אבל ההיגיון הבריא שלי אמר לי לשים מוזיקה ב- MP וללכת בגשם (הליכה של כ-20 דקות).

זה הדבר הכי טוב והכי משחרר שעשיתי מזה זמן- מה.

אולי לא אמרתי את זה, אבל אחד הדברים שיותר מרגשים אותי זה גשם. אני מתנהגת כמו ילדה קטנה שמעולם לא ראתה גשם בחייה XD

אז נרטבתי, אבל זה היה שווה. סוג של ניקוי מחשבות וכעסים. התקופה האחרונה מאוד טעונה מבחינתי, במיוחד בשל המצב החברתי אליו אני נתונה נכון לעכשיו, וזה לא טוב לי. אז ניקיתי ת'ראש בצורה יעילה ומקורית (?)

אני באמת אוהבת גשם =]

היום הייתה מסיבת פורים בבית הספר (בשעה מעט לא סבירה). כיאה למסיבה בביה"ס, היה יבש!

הייתי במיטבי, מאופרת בצורה מושלמת (שינוי קיצוני לעומת חיי היום- יום בהם אין עלי טיפת איפור.) והייתי לבושה בצורה מעט פרובוקטיבית (זה מה שחשבתי) אבל לאחר שראיתי את שאר הבנות במסיבה, הרגשתי נזירה (A)

כמובן שלבנות היה מאוד קשה להחמיא לי. אחת באה אלי ואמרה לי שבנות לא נוהגות להחמיא אבל היא חייבת לציין ש... (כאן באות המחמאות, אני אחסוך) אבל כמובן לדפוקות עם הביטחון העצמי הנמוך (מידי) היה קשה להסתכל לעברי.

ושוב היה את ההוא שאוהב להציק (בעל החברה!) ברגע שהוא לבד הוא מעיר הערות, מהסוג שבנאדם תפוס לא אמור להעיר.

אני אקח את זה כמחמאה (?) צולע.

קיצר היה סביר מינוס, אבל היה שווה לפחות את הדקות המשעשעות, היו כאלה פה ושם :)

 (וסורי על האי- סדר, זוהי השעה :) ) לילה טוב

ו- חג פורים שמח  

מטריד אותי כמה אני סטלנית XDD

אז זהו- העבודה הראשונה שלי בבביוכימיה שאשכרה הכנתי (בכל שנותי בתיכון!!!)

אני ממש גאה בעצמי, גם על הדיוק בתוצאות (אבל אני כמעט תמיד מדייקת בתוצאות :P) אבל בעיקר על עצם העובדה שאשכרה עשיתי עם התוצאות האלה משהו (אהמ דו"ח מעבדה אהמ)

ועכשיו התמכרתי לספר חדש שקניתי לא מזמן- ההיסטוריונית. אפשר להגיד שהספר הזה קלע בול לטעם שלי, יש בו את כל הז'אנרים שאני אוהבת שזה פשוט הזוי-

פנטזיה, מתח, הסטוריה (בין אם מדובר על המיציאות, או היסטוריה ב'כאילו'), ועוד כל מיני כאלה (סטייל 'צופן דה- וינצ'י)

איזה כיף, בדיוק כשהתחלתי להיות מתוסכלת מזה שאני כבר לא קוראת ספרים, זה חוזר אלי ;)

היום הזה סחט אותי נפשית, מצד אחד אבא שככל הנראה הבין שאותי הוא הרס מספיק (ככה שדי לי לחשוב עליו כדי שדמעות יעלו בעיני, כמה פתאטי שזה נשמע) אז הוא עבר אל אחי הקטן, שבדיוק הגיע לגיל ההתבגרות.

קיווית שהתקופה הזאת של 'גיל ההתבגרות' תעבור עליו בלי כל השנאה הזאת שאני נאלצתי להרגיש, כי הרי כל הפרשה הזאת מאחורינו כבר. אבל המועקה, הכעס והתסכול לא פוסחים עליו, ככה שהוא מצא את עצמו מתפרק מולי. שנאתי את זה, ראיתי את עצמי בדמותו. השנאה בעבעה בי על כל עשרות הפעמים שבכיתי.

ילדים לא צריכים לבכות כל כך הרבה, לא בגלל סיבה כה אידיוטית (כמוהו)

ומצד שני הבנות המפגרות בבית הספר.

תנו לי לספר לכם על עצמי משהו- אני לא ילדה שיוצאת, אני לא מרבה ליצור קשרים (נכון לשלב זה של החיים- תיכון)

האנשים שאני מבלה בחברתם- מעבירים לי ת'זמן עד סוף בצפר, מי יראה אותם אח"כ?

אני לא נוטה להאמין באנשים, או לצפות מהם לדברים- ועם כל זה עדיין התעצבנתי היום עד שהגעתי למצב, שממנו אני מעדיפה להמנע- התפרצתי.

אנשים חושבים שאני מטומטמת כי אני לא רבה ועונה לאנשים ש'יורדים עלי'. אבל מעט האנשים שכן יצא להם לריב איתי יעידו שאיתי אסור לריב. ובכל זאץ ניסיתי לשמור על נימה מאופקת.

אז- הבחורה הדפוקה שעמדה מולי ניסתה להסביר לי למה חברה לשעבר, התרחקה ממני בלי סיבה נראת לעין.

אחת מהטיעונים המאוד משכנעים (כל כך משכנעים עד שכמעט ואני האמנתי לך והלכתי להעניש את עצמי בפינה אפלה) היא שאני אחת ש'נותנת' \קלה להשגה, מה שתרצו.

רציתי להרביץ לה! איך היא מעיזה?!

היא אמרה שהחברה הזאת התרחקה ממני בגלל כל מה שקרה בטיול השנתי עם הבחור שחפרתי עליו כל כך הרבה. אנשים ידעו שהיינו ביחד במשך כמה שעות טובות, לבד, רק שהם חושבים שהתמזמזנו, למרות שבסך הכל דיברנו (מהשיחות היותר מדהימות שהיו לי בחיים- האוירה והכל.) אז אנשים יכולים לחשוב מה שבא להם, אבל היא כחברה הייתה צריכה לבוא ולהבין מה קורה במקום להפנות אצבע מאשימה. אבל בפועל היא רק אמרה לי (באותו הערב כשכבר חזרתי לחדר) שהיא מסיקה מההתרחשויות שאני ככל הנראה אבלה במיטתו של העלם הצעיר.

ברצינות עכשיו- לא הייתם מרביצים לה??? שתלך לחפש.

בקיצור מפה לשם, הבחורה שנסתה להגן על הבחורה הנ"ל סתמה מהר מאוד ת'פה שלה, אחרי שהיא הבינה שהטיעונים שלה מפגרים וחסרי תכלית לחלוטין, ואז היא נסתה לגרום לי ללכת אליה ולפתוח ת'דברים, כמובן שלא הסכמתי.

אין לי על מה לדבר עם בחורה שכבר יש לה דעה מגובשת עלי. למרות שמאוד עצוב לי שאני לא לרמתה של הנסיכה המושלמת, אני נאלת לוותר גם על מעט הסיכויים להיות 'חברות טובות לנצח נצחים'. לא צריכה טובות, באמת שלא.

אז עם כל הדברים האלה שנפלו עלי ביחד, היה לי קשה לשמור על האופטימיות האופיינית. בדרך כלל שיחה טובה עם אמא הייתה פותרת ת'בעיה, אבל גם אם אמא היא החברה הכי טובה, לפעמים יש נושאים שקשה לדון בהם איתה. היא הבן אדם היחידי שאכפת לי מה הוא חושב עלי. לא הייתי רוצה לגרום לה להתאכזב ממני אפילו בטעות (לכן יש לי 'רגליים קרות' חח)

אז התקשרתי לחברה טובה, היחידה ששמרתי איתה על קשר לא משנה מי עברה דירה ולאן, ומדהים איך היא החזירה אותי למסלול תוך רבע שעה D:

ובכל זאת יש בי את הפחד לקבל סטירה גם כאן, זה יהיה הכי מכאיב

עוד מעט יומולדת לאמא *מתרגשת* אני חייבת להכין לה משהו מיוחד :P

לילה טוב