ובכן, שבועיים קשים עברו עלי וזו הסיבה שלקחתי יום חופש ושאני עדיין כאן מול המחשב הנייח בבית ולא בדרכי לבסיס.
סגרתי שבת, אחרי שבוע קשה ואחריה בא שבוע קשה אף יותר. ככה, בלי יכולת 'למלא מצברים' הייתי שם יותר מידי זמן.
עבדתי מאוד מאוד קשה, אבל אני לא מתלוננת על העבודה הקשה אלא על חוסר ההערכה.
כשאני משקיעה את כל כולי בעבודה, תוך ויתור על הפרטיות והקידום העצמי שלי אני מצפה לפידבק חיובי כלשהו.
ככה יצא שאת המשרד כמעט שבוע שלם תחזקתי לבד, בחמישישבת במקום לנוח בין תורנויות המטבח מצאתי את עצמי במשרד משלימה פערים של גדולים ממני, שקרוב לודאי יזכו בקרדיט ואז הקפצה, שטח ועוד המון בירוקרטיה וחוסר אכפתיות.
ככה זה בצבא, עובדים קשה בלי קרדיט בלי הזכות להתלונן.
אבל יש הבדל בין לא לקבל מילה טובה ללקבל נזיפה.
מה נראה לך?! אחרי שהעבדת אותי שבועיים, מה נראה לך שיש לך את הזכות להגיד שאני לא מבינה את כובד האחריות שבעומס??
יחתיכת חוצפן, זהו- נגמר לך.
זו טעות נפוצה איתי, בגלל שאני לא אוהבת עימותים אנשים חושבים שאני לא יודעת לעמוד על שלי.
בקיצור, שיחפש.
חתיכת מפקד חרא, לא אכפת לו באיזה חור אני נמצאת ואם אני תופסת טרמפים.
"את יכולה לתפוס טרמפ שם, זה בסדר אין שם משטרה צבאית"
מממ באמת?! מה עם סוטים שיכולים להתעלל בי מינית, אין שם?? בטוח?! וואו בדקת רק בשבילי, לא היית צריך!!
קיצר, אנשים- ממרום ניסיוני בצבא, בתור חיילים- אל תגדילו ראש כי אז ינצלו אתכם. אל תפחדו לעמוד על שלכם ואל תמנעו מעימותים אחרת יהפכו אתכם לסמרטוט.
למדתי מהצבא שרק החזק שורד.
כי אין מה לעשות, לא משנה כמה אתם מוכשרים, חכמים או וואט אבר, זה שצועק יותר חזק יתקדם יותר מהר מכם, על חשבונכם.
מלבד המשרד היו האנשים בבסיס. אפשר להגיד שהייתי קצת יותר מידי 'מעורבת חברתית' בשבוע האחרון...
כמובן, כהרגלי, התחברתי יותר בקלות עם הצד הזכרי של הבסיס. מה שגרר אוטומטית את צרות העין מצד הבנות. ולמרות כוונותי התמימות (או שלא...) קוטלגתי כטורפת גברים.
אם להודות באמת, ביני לבין עצמי, אני נהנת מתשומת הלב. כיף לי לסובב אותם על האצבע בלי שום כוונה למעבר.
לא פוסלת סטוץ, הנאה כלשהי וזהו. (לא כזה זנותי כמו שזה נשמע, תרגעו)
בסופו של דבר הבנות החליטו להפגין רעות הדדית, כשהן הזהירו אותי כחברות אכפתיות כמובן שכדאי לי לשמור את הידיים שלי לעצמי (זאת אומרת להפסיק לחלק 'כאפות שטות' לבנים) כי משטויות שכאלה זה מתפתח מהר למקומות אליהם ללא ספק אני לא רוצה להגיע.
לטענתן, אני עושה שטויות בתמימות ומחשיבה אותם לידידים שלי כשהם (הבנים) מצפים למשהו אחר. איך לא חשבתי על זה??
חחח מזל שיש לי אותן, כי אני באמת לא יודעת איך המוח הגברי עובד. תודה!!!
הן לא הפסיקו שם. מהר מאוד הבנתי את הבסיס לקנאה שלהן. עד לפני חודש הן היו הצעצועים בבסיס, ועכשיו אני הגעתי ובמקום לקרקר סביבן, הבנים ערקו לטובתי. ובכלל, מסתבר שהם כולם היו זוגות לפני שהגעתי, זה נגמר אבל הקנאה עדיין תוססת.
קיצר, יש לי שני דברים להגיד:
- אם הייתי רוצה, הייתי לוקחת. עם ההזהרות, האכפתיות, הקנאה, הסטיגמות ומכל הבא ליד. על הזין. אני שם לארבעה חודשים מקסימום. לא רואה ממטר אפחד אחרי זה.
- אני לא אוהבת יד שנייה, בטח לא מכם. לא בגלל בעיה מוסרית חלילה של להיות עם אקסים\ חברים של 'חברות' (אולי מהסיבה הפשוטה שאין לי חברות, אופס) פשוט מגעיל אותי לנשק מישהו שהיה עליכן.
שלא נדבר שאני לא רוצה להיות עם תת רמה, כי כל מי שהיה עם הבנות האלה הוא ללא ספק- תת רמה.
והיה לי שם קטע עם מישהו, לפני שבועיים. זה היה שטותי למדיי. הוא הצליח לגרום ללב שלי לפעום חזק, אולי כי הוא כזה בלתי אפשרי, חד פעמי.
בקיצור, אי אפשר להגיד שהוא לא היה קינוח טעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
