יש לי חור בלב.
מין תחושת מועקה כזאת.ממש גדולה.
לא יודעת למה.
ז"א יש כמה סיבות פוטנציאליות...
אולי זה בגלל שאבא שלי משחק איתי משחקי אגו.ואני שונאת את זה.כי הוא מתנהג כמו ילד קטן בזמן שלי כבר אין את הפריבילגיה להתנהג ככה...
אולי זה כי מחר אני צריכה לארח את בן דוד שלי וממש אין לי חשק...
אולי זה כי אני ממש בודדה עכשיו בתקופת החגים,כל כך בודדה עד שאפילו לדבר עם עצמי כבר נמאס לי.
ואולי זה כי פשוט אין לי אף אחד לספר לו על כל הדברים הנ"ל...מישהו לדבר איתו על הכל,שיבין אותי.בלי לשפוט,רק יקשיב,ויחבק.
אני צריכה חיבוק גדול.
חיבוק דוב כזה שימחץ אותי עד שאני לא יוכל לנשום לכמה שניות. כמה שניות שבהן כל הבדידות והעצב יישכחו ואני יהיה שוב לרגע הילדה הקטנה שמגוננים עליה.
אם זה בקשה גדולה מידי,הורים וחברים שלי,אז תגידו לי.
אם לדאוג לי כשאני זקוקה לכך נואשות גדול עליכם-אז רק תגידו.אני ייעלם...
אבל בעצם,למי אני באה בטענות?
אתם בכלל יודעים מה עובר עליי?
סיפרתי למישהו?
....
לא בדיוק.בדיוק לא.
לא סיפרתי לאף אחד.ציפיתי שינחשו.תכלס,אני גם לא הייתי מנחשת.אז מה אני רוצה ממכם...?לא ברור בכלל.
לא ברור בכלל מה שעובר עליי בזמן האחרון.
אני רוצה תשומת לב ואהבה.אולי בגלל שמהמשפחה הקרובה אני לא מקבלת את זה בכמות שיכולה להזין אותי.
פחות מהצריכה היומית המומלצת.
אבל הסביבה היותר רחוקה-אלה שמהם אני מצפה שיבינו,ויתמכו,-הם בכלל לא יודעים,לא שמים לב לכלום!
איך הם אמורים לשים לב אם למדתי להסתיר כל כך טוב...?
אין לי תשובה.
הכל בתוכי פרדוקס אחד גדול.
מצד אחד קשה לי לשחרר את מנגנון ההגנה שפיתחתי בעצמי כל כך טוב.אותו מנגנון שגורם לי להסתיר כל זכר לאישי\פרטי וכו'...
ומצד שני אני כל כך זקוקה לאהבה,תמיכה,והזדהות.
אבל אף אחד לא יודע את זה.
אף אחד לא יודע את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
