אז כן, נכנעתי והודעתי לע׳ שניפגש לשיחה, יום רביעי. מקווה שלא יחפור לי כל השיחה על הקשר החדש שלו שבתכלס גרם לכל המריבה. אני דיי חושש מהשיחה הזאתי, לא יהיה לי מה להגיד לו, אין לי כוח להיזכר בכלל מה קרה ולמה הפסקנו לדבר, אני שונא את זה.

היום היה לי יום נורא עסוק ובאמת שנהנתי. אבל למרות זאת, כל היום עלו לי מחשבות דיכאוניות של פיספוס גדול בילדות שלי. למה נזכרתי רק בגיל 17 וחצי להיפתח ולהכיר בעובדה שאני הומו. לא חבל על כל השנים האלה שלא עשיתי כלום, כמה הפסדתי! בזמן שכל החברים שלי מהקהילה מכירים את כל המושגים, האנשים והעולם הזה אני רק התחלתי להתנסות. למראות זאת, הייתי אומר שהתפתחתי דיי מהר בתחום ותוך כמה חודשים כבר הפכתי למומחה. באמת חבל שלא התעוררתי לפני.

בבוקר נפגשתי עם הבחור שאני יוצא איתו, עדיין אני לא מרגיש שלם עם הקשר שלנו, היה סקס נהדר אבל מה הטעם לקשר אם לבן אדם יש חרא אישיות ואדם שלא יודע מה ההגדרה האמיתית של קשר. הוא מתייחס אליי כמו אל זבל כשאנחנו לא נמצאים ביחד. למה שאני אתייחס אליו בצורה שונה?

אני בהחלט מרשה לעצמי להתפרפר ולעשות מה שבא לי ולא לשים עליו זין. בערב נסעתי לתל אביב, הכרתי בחור, שעתיים אחרי זה, אני בדרך הביתה.

לאחרונה יש לי רצון לעשות קעקוע של עוגן, סמל שנורא מסמל אותי, האדישות שבי, החשיבות שלי לביטחון ויציבות. משהו קטן, ביד. אבל אין לי כוח לריבים עם ההורים. והחשש שאני אתחרט עליו בעתיד. מתלבט.