אני אוהב לחשוב שלא אמות לעולם. ששום דבר לא יטיל בי מום, או ייפול
עליי מהקומה השלישית, לאיפה שהשכנים החדשים בדיוק עברו, נוגח ברצפה ובי במחוות
צלילים שבורים.
אני אוהב לחשוב שאני לא אמות לעולם כי זה נותן לי את השליטה, את הכוח, לומר -
לפחות את המוות לא ייקחו לי. אני אחליט מתי נמאס לי. עובר את הכביש בלי להסתכל
לצדדים, מרוצה.
אבל נמאס לי, ושום דבר לא קורה.
מקלל את עצמי כפחדן, שלא מעז לקחת את הסוף עד הסוף, עם אין-סוף תירוצים - הכלבה,
אמא, חברים שאוהבים. אני יודע מצוין כמה הכל נזיל, במיוחד בדלי שבור כמוני, לא
מסוגל להכיל.
אני חושב שדרוש אומץ מאוד גדול, עם ייאוש גדול עוד יותר, כדי להחליט שאין שום צבע,
ריח או טעם בעולם ששווה לחיות בשבילו. שום הרי הימאליה, טנזניה. שום מנזר בטיבט.
לשים בצד את החברים, את החלומות השבורים שדאגת לרסק כי חשבת שלא תחזור אחורה, אבל
כשאתה כן מתפה להציץ אתה לא רואה דבר חוץ מהשתקפותך, שבורה.
ממציא תירוצים, או מחפש סיבות, ללמה המצב כמו שהוא - משליך על עצמך תסמונות אי.טי
וטרומן על ימין ושמאל, הכי חשוב - שזה לא בידיים שלך.
אולי זאת הפשטה, כי הידיים שלי תמיד היו קטנות, אבל האמת רוב הזמן הרבה יותר פשוטה
ממה שאני עושה ממנה. מעין כיף כזה, לעשות קשרים.
אני אוהב את עצמי יותר משאני מסוגל להודות, שונא את עצמי יותר משאני
מסוגל להכיל. נהנה מלחשוב שאני 'אבסורד', חיה מוזרה וייחודית, מתעב את המחשבות,
כולן, במיוחד את אלו שיוצאות לי מהפה. אוהב לחשוב שלא באמת מבינים אותי או את מה
שאני אומר, שונא את כמה זה אמיתי. אוהב להאשים את אמא ואת אבא ואת הבריונים בבית
הספר, שונא שאני נותן לעצמי ליפול לסיבות הכי קליאשאתיות. אוהב לעשן כדי לפרק את
המורכבות שעוברת עליי, שונא שאני משתמש בזה לבריחה כמו כמעט בכל דבר אחר שמספק לי
התעסקות במשהו שהוא אחר מאני. לא עברתי מעולם את גיל ההתבגרות, אני בספק
אם בכלל הגעתי אליו.
יותר משכולם התרחקו, הרחקתי את כולם. אין לי ומעולם לא הייתה לי היכולת למלא קשרים
בדברים אחרים מלבד הפחדים שלי.
פחדים שולטים לי על כל שביב וקצה של מחשבה ופעולה. מפחד מהפחד שלי
מהפחדים. אוהב אותם כלכך שלא מוותר עליהם ושונא אותם כלכך שמנסה לחנוק אותם, מצמיד
לחזה ולוחץ.
בגוף שלי נדלקות נורות אדומות מסתובבות כל פעם שאני מעיז לפצוע בצעד החוצה מלבד
לדלת הבית, נפצע מהמבטים של ההשתקפויות שלי בחלונות כלי הרכב, בכל הפניית מבט של
אדם ברחוב. הייתי מסוגל להדליק נורה קטנה אם הייתי יכול לדלות ולהמיר את הרעד
שעובר בי כל פעם שאני חושב על החיים.
אגב חיים, אני לא חושב שאמות לעולם.
אני לא חושב שאתאבד, עם כל הרצון
הרב. גם לזה אני לא מוצא את הכוח.
אני לא חושב שגם אמות מזקנה, כי לא מרגיש לי שאגיע לגיל כזה.
גם לא באיזו תאונה, רצח מכוון, חיידק אלים. לעד תלוי בלימבו של ריק שיצרתי לעצמי,
בועה שהתחילה אי אז בגן ומשם רק ממשיכה לאכול לי את האוויר, מבחוץ מנצנצת אפרפרה,
ססגונית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
