~סתם סיפור ילדות שנזכרתי בו היום.
כשהייתי קטנה יותר, בכיתה ה', הייתי בחוג סיירות. היינו קבוצה של כמה ילדים מהכיתה המגבילה, ילד אחד מהכיתה שלי ואני. יום אחד, הילד מהכיתה שלי הביא איתו לחוג חבר שלו, גם מהכיתה שלנו. באותו היום היו משימות מסובכות יותר מבדרך-כלל. היינו צריכים לעבוד בשיתוף פעולה כדי ליצור כל מיני דברים, וכמובן שהילדה מהכיתה המגבילה שניסתה לעשות עליי 'חרם' (נו, כיתה ה') והחברה השפוטה שלה לא ממש ידעו לעבוד, ובמיוחד לא איתי, בשיתוף פעולה. לקראת סוף השיעור הייתה המשימה המסובכת ביותר- לבנות פירמידה אנושית. זה היה בנים לחוד, בנות לחוד. אנחנו, הבנות, ניסינו לבנות פירמידה- וכמובן שאני הייתי למעלה, כי אותי הכי קל להרים. הבנים רק השתוללו והפריעו לנו. בכל פעם מחדש כשכמעט הצלחנו ואני עמדתי לעלות, הבנים רצו אלינו ודחפו אותנו, מפילים אותי לאדמה ויחד איתי את כל הפרמידה. הבנות כעסו עליי, כמובן. הן צרחו עליי שהפרמידה התפרקה בגללי, שאני כל הזמן הורסת. בכלל לא הסתכלו לכיוון הבנים. אני פרצתי בבכי, הסתובבתי ורצתי לעבר עץ קרוב, מתיישבת מאחוריו כך שגבי אליהן והעץ מסתיר אותי ומתבודדת.
במשך עשר דקות ישבתי שם. מדי פעם הצצתי אחורה לבדוק מה קורה. ראיתי את המדריך והמדריכה שלנו מדברים עם כולם, מנסים להבין מה קרה. המדריכה שלי הסתובבה והחלה ללכת לכיווני, מסתכלת עליי.
"אני לא רוצה לדבר," אמרתי, מפנה אליה את גבי.
"גם אני לא," היא השיבה לי, לקחה את התיק שלה שנח לצידי וחזרה לקבוצה.
נשארתי שם, ותהיתי למה אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר. בעצם, מאוד רציתי לדבר. דפקתי לעצמי על הראש בטמטום. ראיתי בזווית עיני את המדריך השני מדבר עם המדריכה, ואז מסתובב והולך לעברי.
"אני לא רוצה לדבר," הפניתי גם אליו את גבי. אוח, סתומה.
"יופי, גם אני לא," הוא השיב, אבל בניגוד אליה הוא גם התיישב לצד העץ ונשען עליו באנחה. כך ישבנו במשך כחמש דקות, שהרגישו כמו נצח- הוא בצד אחד של העץ ואני בצד האחר, רואים אחד את השנייה רק בזווית העין.
"מה בעצם קרה שם?" הוא שאל, מפר את הבטחתו.
"כולן התנפלו עליי. אני לא יודעת למה," השבתי בקצרה, מעבירה את ידי על אפי. לא רציתי לדבר הרבה- ידעתי שאם אדבר הדמעות יפרצו מעיניי.
"למה לא חסמת אותן?" הוא שאל.
"אני לא יודעת איך לחסום אותן. הן הרבה ואני אחת. הן יותר טובות ממני."
שתיקה ארוכה השתררה.
"את יודעת מה למדתי כשהייתי בגיל שלך?" הוא שאל לפתע, לא מחכה לתשובה. "למדתי שהרבה ילדים מתנפלים על אחד רק אם הם מרגישים חלשים ממנו, ושאם מישהו משפיל מישהו אחר זה רק כי הוא מרגיש שהשני יותר טוב ממנו, ורוצה להוריד אותו כדי לתפוס מעצמו יותר. למדתי שמי שיורדים עליו הוא תמיד הכי חזק."
"זה לא נכון במקרה שלי," מלמלתי ושוב שפשפתי את אפי, מנסה להעלים את הנזלת שהצטברה שם. "אני לא יותר חזקה ממנה."
"כן, את כן. תראי איזו חלשה היא," הוא אמר, מצביע לאחור. הסתובבתי והסתכלתי על מה שהתרחש שם עכשיו- המדריכה שלנו מנסה לדבר עם הבנות והילדה שירדה עליי צורחת עליה, לא נותנת לה לדבר, נעזרת בחברה השפוטה שלה שמחקה את צעדיה.
"אני לא מבינה. למה היא חלשה?"
"היא צורחת. ולא רק זה- היא גורמת גם לחברה שלה לצרוח בשבילה."
"אני עדיין לא מבינה. למה אם היא צורחת היא חלשה? אני לא מספיק חזקה בשביל לצרוח!" הייתי מבולבלת.
"אה, להפך," הוא אמר בשקט. "את יותר מדי חזקה בשביל לצרוח. את מספיק חזקה בשביל לשלוט בעצמך, ולשתוק במקום זה."
"זה לא הגיוני בכלל," אמרתי, משוכנעת.
"מה שתגידי."
שוב השתררה שתיקה ארוכה.
"תגידי, למה הלכת משם?" הוא שאל פתאום.
"מאיפה?"
"משם," הוא אמר, מניע את ראשו לכיוון הבנות הצורחות. "קודם."
"כי.. כי.." לא ידעתי מה לענות לו; השאלה הביכה אותי. "כי לא ידעתי מה לעשות."
"אז הבחירה הייתה לברוח?"
"אה.." שוב מלמלתי בעצבנות. "בעצם, לא ידעתי מה לענות להן," תיקנתי את עצמי.
"אה, זה כבר משהו אחר," הוא ענה לי, ואז השעין את סנטרו על כף ידו והחל לחשוב זמן-מה. "את יודעת מה עוד למדתי כשהייתי בגיל שלך?" שאל לבסוף, מרים את ראשו ומביט בי, עדיין שום-חיוך על פניו. "למדתי שבכל-פעם שאומרים לי משהו רע, אני יכול לענות עם אותה התשובה- שלא רק שתוציא אותי מזה, גם תעצבן את הצד השני ותשאיר אותי רגוע."
"איזו תשובה?" הסתקרנתי.
"'מה שתגיד'."
"לא נכון," אמרתי בעצבנות והסתכלתי עליו, מנענעת בראשי. "זה לא נכון בכלל!"
"מה שתגידי," הוא אמר, שמץ חיוך סוף-סוף עולה על שפתיו.
"עכשיו אתה סתם עושה דווקא," אמרתי, מצחקקת.
"מה שתגידי."
"תפסיק! זה לא נחמד מצדך!"
"מה שתגידי," הוא אמר וקם באיטיות, החיוך שפרוש על פניו כבר רחב למדי, והלך בחזרה לכיוון הקבוצה. כעבור כחצי דקה של הרהור גם אני חזרתי, הפעם עם חיוך רחב, ולא היה לי אכפת מה יאמרו לי הבנות- לי הייתה תשובת מפתח. אני ידעתי שהן סתם חלשות, שאני החזקה מבנינו.
מאז עברו כמה שנים, אבל הזיכרון הזה עדיין צרוב בי. זה היה אחד האירועים החזקים שהיו לי בחיים, למרות שכשחושבים על זה- הוא לא באמת היה מזעזע, זו רק הייתי אני שלקחה אותו כל-כך קשה. אבל מה שבאמת לקחתי מהאירוע הזה, זה לא האירוע עצמו. זה מה שאמר לי המדריך באותו היום. מה שהוא אמר לי אז עדיין חרוט בראשי, ואני לא חושבת שאי-פעם אשכח אותו.
אני זוכרת איך הגעתי הבייתה ושוב שקעתי בעצב, איך צרחתי על עצמי וקשקשתי במחברת הציור שלי שלל ציורים שעד היום מעבירים בי אותה תחושת זעזוע, רק בגלל שמעבירים בי את הזיכרון הזה בצורה חדה כתער. אני זוכרת איך יום למחרת לא הלכתי לבית-הספר, רק כי הייתי מובכת מדי, מבויישת מדי, מאוכזבת מעצמי ובעיקר מתוסכלת. גם מחרתיים לא.
היום אני כבר יודעת איך להתמודד עם דברים כאלה. היום אני יודעת שמי שצוחק עליי סתם חלש, שאני חזקה ממנו בהרבה. שמי שצוחק עליי סתם מנסה להוריד אותי כדי להרגיש חזק יותר, באופן יחסי. שמי שצוחק על ילדים הוא רק עוד ילד שלא יודע איך להתרומם- אז כדי להיות למעלה, הוא חייב להוריד אחרים. היום אני כבר יודעת איך להתמודד עם דברים כאלה. כי היום, בכל פעם שאומרים לי משהו מעליב, מתסכל, מעצבן, אני מנסה לשמור על קור רוח. אני מרסנת את עצמי, מעלה חיוך רחב ומזוייף להחריד על שפתיי, נועצת את מבטי בעיני הילד הירוד ואומרת בטון הכי מתוק שאני מצליחה לגייס לעצמי, "מה שתגיד."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרד