It's a very very Mad world

השתלטה עליי עייפות.
האיש שלי התחרפן רשמית ולי נדפק המוח.

אתמול אני והאיש רבנו בקולי קולות והודעתי לאימא שלו [שרק מחממת אות עליי] שאם הוא ימשיך להתנהג אליי חרא אני לא חוזרת הביתה. נשבר לי לבכות בגללו. אז היום הוא היה פוצילה מוצילה. מדאיג משהו... 

פרק ג'- חלומות

חורף. נגה ואני שוכבים על הגב על המיטה שלה. מעשנים ג'וינט ומקשיבים ל"קווין"  במערכת המגניבה שלה. התנור מחמם את הרגליים, השיער רטוב מהגשם בחוץ, חיוך.
"נוגית?" אני אומר, "אה?" היא משיבה. "יש לך פרויקט לבגרות באומנות?" אני שואל. "למה? מה חשבת?" היא שואלת. "דיז בוטס אר מייד פור ווקינג" אני עונה לה. "מה?" היא שואלת ומתרוממת על מרפק לכיווני. "השיר? מה אם נעשה צילומים מול ציורים של מגפיים על רגליים בשלוליות וכאלה? אני אעזור לך עם הצילומים." אני אומר. "דורי, אתה דפוק בצורה מיוחדת, אבל אתה יודע מה? ממש אהבתי! בוא נתחיל לצלם מחר בבוקר. נבריז מבית הספר אחרי שיעור אומנות." היא אומרת ומתרפקת על הכתף שלי. "טוב." אני עונה, מתענג על ההתרפקות. אנחנו ממשיכים להקשיב למילים ולמלודיות של "קווין". נגה לימדה אותי שפרדי מרקורי הוא אמן. לא רק הומו מצחיק בחליפה מנצנצת ושפם. נגה לימדה אותי לשמוע את הכוונות הנסתרות במלודיות ובמילים. כמה "קווין" בעצם עמוקים.

עברו שלושה חודשים מאז הטיול. שלושה חודשים שהיינו צמודים אחת לשני. עשינו הכל ביחד.
לא התנשקנו ולא שכבנו שוב מאז. נגה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. התחלתי לצאת איתה ועם נועם, תמיר, שרון, נעמה, נועה ועמיר. לפעמים מיכל הייתה מצטרפת עם בחורה כזו או אחרת. לפעמים, כשנועם ותמיר לא היו, הזמנו את כפיר ושיר. מיכל התרגלה ואפילו חזרה לדבר עם שיר. הן אפילו רמזו לכפיר שאולי, יום יבוא, והוא יזכה להגשים פנטזיה.
לקחנו את כולם לדיזינגוף-סנטר יום אחד. לצלם. פרויקט המגפיים של נגה ושלי זכה לתאוצה. פתאום לכולם יש מגפיים מגניבות. פתאום כולם חברים של נגה. אפילו אלה, מנהלת המגמה, הצטלמה על הגג של בית הספר, בועטת בשלולית.

נגה מצאה עבודה. ב"בייבי דולז". היא מנקה שם את חדרי ההלבשה. הלכתי לעזור לה יום אחד.
הברקנו מראות, שטפנו רצפה, פינינו מאפרות, אספנו שאריות איפור. נגה אמרה שהיא מצאה יום אחד שטרות מגולגלים בשקית בפח. היא אמרה שזו הסיבה היחידה שהיא ממשיכה שם. המון כסף.
נגה חוסכת. למצלמה. ולטיול בחו"ל. ולדירה. כל פעם ששאלתי היא ענתה משהו אחר. היא עוד לא יודעת למה, אבל היא חוסכת. שיהיה בכיס, היא אומרת. זה אבא שלה לימד אותה. ואז עזב לארצות הברית ונעלמו עקבותיו. כנראה עם הכסף שחסך. כשנגה הייתה קטנה, לפני שאבא שלה עזב, הוא היה לוקח אותה לים. ולסרטים. הוא היה מטייל איתה בירושלים ובמצפה רמון ובראש הנקרה. מסביר לה על ההיסטוריה של המקום ועל איך היה כשהוא היה ילד.
נגה חולמת שיום אחד, היא תיסע לארצות הברית ותמצא אותו. היא חושבת שהוא בניו-יורק.
אמרתי לה שאולי לא. כי עברו איזה עשר שנים מאז שעזב. נגה אומרת שהיא תמצא אותו.
אני, לא ממש רוצה להתווכח. נגה תמיד מנצחת בוויכוחים.

אני חולם שאולי יהיה בי סוף-סוף משהו מיוחד. שלא אהיה סתם אני. נגה אומרת שאני מיוחד. בגלל שהחיים שלי פרפקט. ההורים שלי נשואים 20 שנה ועדיין אוהבים, אחותי הקטנה היא ילדה יפה ונחמדה עם ציונים טובים והמון חברות, אני נאה וגבוה ויש לי עיניים כמו ים.
אני לא מבין מה מיוחד בי. למה זה שאין בי כלום מיוחד עושה אותי דווקא מיוחד.
נגה אומרת "דורי, אתה זה מי שאתה. בשבילי זה הכי מיוחד." ואני מסמיק בשקט ומדגדג אותה כדי שתפסיק לדבר שטויות.

אימא של נגה היא רופאת ילדים. במיון באיכילוב. יש לה גם תואר בעבודה סוציאלית והיא מתנדבת פעמיים בשבוע במרפאות פליטים. אימא של נגה היא אישה גדולה. בכל המובנים. היא גבוהה, שמנה, עם חזה ענק וישבן בגודל של מצוף. היא בוכה עם כל הגוף וכשהיא צוחקת כל החדר רועד.
לאימא של נגה יש חלום שיום אחד יבוא חזרה בעלה. שלפחות ייתן לה גט. שתיגמר הסאגה הנוראית הזאת. כי היא זאת שננטשה עם ילדה בת 6, שילמה לבד את המשכנתא בלב תל אביב, המשיכה לעבוד ולהתנדב ולא יכולה להיכנס למערכת יחסים רצינית כי אם חלילה תרצה להתחתן, תצטרך לאתר את יגאל, אבא של נגה. ואת זה היא לא ממש רוצה. כי אם יהיה חלילה חולה? או סופני? איך תוכל לבקש גט? איך לא תיפול בחזרה לחזה הגדול שלו ותתרפק בשקע של צווארו?
אימא של נגה רוצה משפחה גדולה. חולמת על מלא רגליים קטנת שירוצו במדרגות.
אימא של נגה רוצה שיגאל יחזור רק כדי שתכול לבעוט אותו מכל המדרגות. זה יהיה חלומי, לא?

"דורוני, בוקר אור" אימא שלי מעירה אותי. "כבר אימא. תני לי עוד חמש דקות." אני ממלמל. "עכשיו דורוני. אני ואבא צריכים לדבר איתך ועם שלי לפני שאתם הולכים לבית הספר." היא אומרת ופותחת לי את הוילון. "אני קם!" אני מכריז ומזנק מהמיטה בבום. "יופי" אימא שלי אומרת והולכת למטבח.

בוקר. קפה, צנימים עם חמאה, עגבניה חתוכה גס עם שמן זית ומלח, בושם של אימא, שמפו של שלי, אפטרשייב מהול בסיגריות של אבא. חיוכים.
"דורוני, שלי'לה, אימא שלכם ואני החלטנו שאנחנו רוצים להגשים חלום. ולנסוע לעשות טיול בהודו." מכריז אבא ולוגם מהקפה שלו. שחור חזק עם שניים סוכר.

"יופי, מתי נוסעים?" שלי שואלת בפה מלא צנים. "לא 'נוסעים', שלי. אימא ואני נוסעים לבד. לארבעה שבועות. ביום חמישי הבא." אומר אבא ברוך. "מה?! חודש עם דורונפלצת? לבד? והוא אחראי? אימא, אתם רציניים?" קוראת שלי וכמעט נחנקת מהצנים. "לא תהיי לבד עם דורון, ילדה שלי, מאיה מגיעה להיות איתכם. היא תטפל בחשבונות ובהסעות. אנחנו משאירים אצלה סכום יפה כדי שתהיו מסודרים. אבל תהיו חייבים לעזור לה. תנקו אחריכם ותבשלו. תראו לה איפה אנחנו קונים חלות ואצל מי הבשר הכי נקי." אומר אימא שלי ומניחה את כף ידה על כתפו של אבא. "אימא, אנחנו לא ילדים קטנים. אני אסתדר חודש עם שליפלצת. תכניסו את הסכום יפה לחשבון שלי ואני ושלי נסתדר יפה. במקרה הכי גרוע, נבקש ממאיה לבוא לעזור. ואם בא לה, שתהייה פה בסופי שבוע." אני אומר, מנסה להרגיע תוך כדי גם את ההורים וגם את אחותי. "זה סגור. עוד עשרה ימים אני ואימא שלכם נוסעים לפנות בוקר. מאיה תגיע לפה בסביבות שמונה ערב קודם כדי לסגור קצוות." סוגרת אימא שלי וקמה מהשולחן.

אנחנו מפנים כלים. שקטים מאוד. לא ממש מרוצים מההחלטה, שלי ואני. אבל אין מה לעשות.
"דורונפלצת, איך נפטר ממאיה? אני מעדיפה חודש באחריותך המלאה ולא שמאיה תהיה פה שוב. אני מתה עליה לתקופות קצרות. לא לחודש!" לוחשת אחותי  כשאנחנו מכניסים כלים למדיח ומנגבים את השיש. "לא יודע. נדבר על זה אחרי בית הספר? תבואי לתיכון כשתסיימי. יש לי מגמה היום. אני מסיים מאוחר." אני לוחש לה בחזרה והיא מחייכת אליי.

שלי חולמת להיות זמרת. ושחקנית. ורופאת ילדים. ושיהיה לה בעל אוהב ועשיר וילדים יפים ומחונכים. היא חולמת על כלבים יפהפיים ואלגנטים ועל שמלות נשף לערבי גאלה ב'חברה הגבוהה'. היא חולמת לאמץ ילדים מקמבודיה וסודן והודו וסין. היא חולמת להיות אנג'לינה ג'ולי הבאה. ויש לילדה פוטנציאל. היא חכמה ויפה ואהובה. היא שרה נפלא ומנגנת על פסנתר וגיטרה וצ'לו. הי משתתפת בכיתת אנגלית של שכבה ט', למרת שהיא בכיתה ח' ולומדת תיאטרון באופן פרטי אצל מנהלת המגמה של התיכון שלי.
שלי גבוהה ורזה, למרות שהיא אומרת שהיא צריכה לרזות. יש לה שיער דבשי ארוך ועיניים ירוקות גדולות. היא דומה לאימא שלנו שתי טיפות מים. אני יצאתי דומה קצת לאבא.

לשלי יש מליון חברות, וציונים טובים והיא מצליחה לנהל את הזמן שלה כדי שיהיה לה זמן לקפה השבועי שלנו.

אחת לשבוע אנחנו הולכים, שלי ואני, לקפה בקינג-ג'ורג'. זה ככה כבר ארבע שנים. זה התחיל כשחזרנו מבית הספר לבד, פעם אחת, כשהייתי בכיתה ו'. היא נפלה בבית הספר והתנדבתי לקחת אותה הביתה. היה לי כסף בתיק כי ההורים לא אהבו שאנחנו הולכים ברגל מהיסודי במרכז העיר לבית בצפון דיזינגוף. שלי יללה חצי דרך אז הבטחתי לה שאם היא תסכים לכת ברגל רק עוד קצת, שנעבור את מוזיאון תל אביב, אני קונה לה שוקו חם עם קצפת. היא הסכימה. אז נכנסנו לבית קפה בקינג-ג'ורג' והתיישבנו על הספה. המלצרית שאלה אם נאבדנו אז הוצאתי את הכסף וביקשתי שתי כוסות שוקו חם עם קצפת. המלצרית חייכה חיוך גדול ואמרה שאני ילד מתוק מאוד ואיזה יופי שאני קונה לאחותי שוקו חם. ושהלוואי שהיא ואחיה היו יכולים ללכת לשתות שוקו ככה ביחד.
אחרי ששתינו הלכנו חזרה לדיזינגוף ולקחנו קו חמש הביתה. ההורים נורא דאגו ונורא כעסו אבל שלי סיפרה להם בעיניים נוצצות איך "דורון לקח אותי למסעדה גדולה וקנה לי שוקו עם קצפת כי נפלתי וכאב לי נורא!" ומאז קיבלתי מההורים קצת יותר דמי כיס כדי שאקח את שלי לשתות שוקו אחת לשבוע, אחרי הלימודים. וזה נהפך להיות קבוע. היום זה כבר קפה, לא שוקו. אבל הפגישה נשארה.

סיפרתי לשלי על נגה. ועל זה שנגה ואני שכבנו אבל אנחנו לא זוג. שלי לא מבינה למה. כי "איך מישהי שוכבת עם מישהו ככה בלי אהבה?". אז הסברתי לשלי שלנגה ולי יש אהבה גדולה ופשוט אנחנו לא רוצים להיות זוג כי אז האהבה תגמר. שלי מסרבת להבין. רוצה להכיר את נגה היא אומרת. אז הבטחתי לה שבחמישי, בקפה השבועי, נקרא גם לנגה. שלי התרצתה.

שיעור. שעמום. רטט בכיס. "דורי, קפה אחרי המגמה?" נגה. אני מתכופף קצת לתוך הקלסר ומקליד: "בארבע. אחותי מצטרפת. זה הקפה השבועי שלי איתה. היא רוצה להכיר אותך." ושולח.
"דורון, משהו מעניין בפייסבוק?" שואלת נעמה, מנהלת מגמת תיאטרון ותקשורת. "לא. רק הודעה מאחותי. ההורים נסעו לחודש לחו"ל והיא שאלה אם יש לי מפתח כי היא שכחה." אני אומר. "תצא תתקשר ותגיד לה שתבוא לקחת ובלי הודעות יותר בשיעור." נעמה משיבה וחוזרת לכתוב על הלוח בשצף קצף.

אני יוצא ומתקשר לנגה. "איפה?" אני שואל. "באמפי, ראיתי שיצאת. חוזר?" היא שואלת. "כן. אמרתי לנעמה שאני מתקשר לאחותי כי ההורים לא בבית והיא שכחה מפתח." אני עונה. "יופי. תודיע לאחותך חיובי לגבי הפגישה. אני הולכת הביתה להחליף בגדים וחוזרת למגמה." היא אומרת ומנתקת. כזאת נגה. רעש ורוח וחופש.

אני חוזר לכיתה ואומר לנעמה "היא תגיע בהפסקה. היה לה יום קצר." וחוזר לשבת. "יופי" אומרת נעמה ואני חוזר להעתיק מהלוח את עקרונות התסריט.

שיעור מגמה. אומנות. חלק צמודים לקנווסים, חלק מפסלים בכל מיני חומרים. נגה, תמיר ואני מפתחים תמונות בחדר חושך.
"נגה, את יודעת שלא תוכלי להכניס את התמונות האלו לפרויקט ולא משנה כמה אני אבקש אישור. על פי משרד החינוך זה פורנוגראפי." אומרת אלה, מנהלת המגמה. היא מעפעפת בתמונות עירום חלקי של נגה. עירום מרומז. נגה מצולמת מהגב עם פאה בלונדינית, מגפיי גומי אדומות ותחתוני תחרה סגולים. נגה מצולמת מהצד, עטופה בוילון חצי שקוף, כשרק מגפיים לגופה. נגה מצולמת כשהיא שוכבת על הבטן במיטה, עירומה לחלוטין, הרגליים מונפות באוויר – נעולות במגפיי עור.

"אלה, אל תרסקי לי את החלום. לא רואים שום דבר שנחשב פורנוגראפי. אני אפנה למשרד החינוך. זו אומנות!" נגה מכריזה. "תעשי מה שאת רוצה. אני, לא יכולה לקחת על אחריותי תביעה של הורים כי אני מאשרת פורנוגראפיה כפרויקט גמר." ממלמלת אלה ופורשת למשרדה.

אני מלטף לנגה את הראש ולוחש לה: "אם זה היה פורנוגראפי, לא הייתי מצלם את זה. לדעתי, זה ממש אומנות." ונגה מחייכת ומנשקת לי את הלחי.