ספרים וסיפורים

הדבר הכי חשוב בפרק הראשון הוא לגרום לקורא לרצות להמשיך לפרק השני.
שאלו את עצמכם: למה שהקורא ימשיך לקרוא? הרי הוא עדיין לא התרגל לספר, ואין לו
קושי לעזוב אותו. אולי הוא אפילו נמצא עדיין בחנות הספרים – מתלבט האם לקנות
אותו...

אז איך עושים את זה?

ההמלצה שלי היא שוב לדבוק בגרסת ההיגיון הבריא. אם אנחנו בהתחלה של
משהו – זה קצת כמו יציאה מחדר חשוך לחדר מואר, ולוקח זמן עד שהעיניים מתרגלות. כך
גם צריך לאפשר לקורא להתרגל לספר שלכם, כשבהתחלה הכל עדיין קצת מטושטש. יש אור חזק
מדי, אך לאט לאט מתחילים להתבהר הפרטים. התחושה היא של חוסר ודאות, והדמות – כמו
הקורא, שמנסים לגשש את דרכם – ודאי יאחזו במשהו. זה יכול להיות משהו שרואים, או
משהו ששומעים, או זיכרון ישן. כל דבר שאפשר להיאחז בו יהיה טוב.

חשוב מאוד לזכור שאם מרחיבים את הדיבור על משהו בפרק הראשון – הוא חייב
להיות דמות או חפץ משמעותיים בהמשך הספר. כמו בציטוט שמיוחס לצ'כוב: "אם
במערכה הראשונה תלית אקדח על הקיר, עליך להשתמש בו במערכה הבאה. אחרת אל תתלה אותו
שם".

הפרק הראשון הוא ההזדמנות להכיר לפחות חלק מהדמויות העיקריות שילוו
אותנו במהלך הספר. זה קצת כמו מעבר למקום חדש. חשוב לנו להבין איפה נמצא כל דבר,
לדעת למי לפנות כשצריך משהו, להבין בקווים כללים מה האופי של כל אחד מסביבנו
(למשל: עם מי אפשר לצחוק ועם מי לא כדאי...) וכד', כי אלה הולכים להיות החיים שלנו
לתקופה הקרובה...

גם ספר יכול להיות בערך החיים שלנו לתקופה הקצרה הקרובה (תלוי כמה מהר
קוראים) ואם אנחנו כבר מבינים ואוהבים את הסביבה שהגענו אליה - יהיה לנו יותר חבל
לעזוב...

בנוסף – דבר שמאוד חשוב בעיני הוא שיהיה הומור בספר. אם כבר אמרנו
שהספר דומה לחיים – בחיים יש הרבה מצבים אבסורדיים ומצחיקים, ואם לדמות יש הומור
כלשהו – יש בזה משהו יותר אותנטי.

אז איך כותבים מצחיק???

1 – חשוב מאוד לא לנסות להצחיק! צחוק הוא אחד הדברים היחידים
בעולם שאי אפשר לכפות על בנאדם, לכן אין שום
סיכוי להצחיק בכוח!! הצ'אנס היחיד הוא להצחיק את עצמכם!!!

2 – בשביל לצחוק על משהו – חייב להיות גבול ברור בין הצחוק למציאות!
יש נושאים שאני אישית לא אצחק עליהם, כי הם יותר מדי מציאותיים בשבילי, וכך גם לכל
אחד – לפי החיים שלו...

לדוגמא: בספר (המצוין על גבול הגאונות לדעתי) "החיים בירוק"
(איילת ברעם וקרינה שטוטלנד) מובאות דרכי התמודדות עם סוגים שונים של חיילות
שמשרתות איתך בטירונות:

"דרכי התמודדות ( עם ה"סוציומטית"): הרעילי לה את הביסלי. אל
דאגה, אף אחת לא תיפגע, כי היא לא מכבדת ממילא. לסוציומטית יהיה קלקול קיבה, ולך
יהיה שקט..."

במקרה הזה – ברור לחלוטין שכותבות הספר אינן מרעילות אנשים,
ולכן הן יכולות להשתמש בסוג הומור כזה. אם כותבי הספר היו אנשים מהעולם התחתון –
זה כבר היה מפסיק להיות מצחיק והופך להיות עצוב...

3 – חשוב שהדמויות יהיו סטריאוטיפיות: "החכמה",
"המרשעת" "התמימה" וכד'. המציאות היא מאוד מורכבת, ובשביל
לעשות גבול ברור בין המציאות לצחוק – הצחוק צריך להיות מאוד פשוט. התמימה היא תמיד
תמימה ולגמרי תמימה, המרשעת תמיד מרושעת וכד'. הקורא חייב להבין מי ה"טובים"
ומי ה"רעים", או מי ה"חכמים" ומי ה"טיפשים". הקורא
תמיד ירצה להיות בצד הטוב של המטבע, בצד של הצודקים והחכמים ולא בצד של הטיפשים...

4 – הומור עצמי. אפשר להשתמש בהומור עצמי ולצאת גדולים, אבל גם כאן
חשוב שיהיה גבול ברור בין צחוק למציאות, ושהצוחק על עצמו לא פוגע בעצמו אלא מפריד
בין הבדיחה לבין מה שהוא.

5 – גם אם משתמשים במקרים אמיתיים שקרו, חשוב לתת להם פרשנות אחרת. זה
מגניב למצוא את הזוית שבה החלש (במציאות) הופך לחזק (בתיאור ההומוריסטי של
המציאות) וכד'. שוב – חשוב הגבול בין המציאות לצחוק.  

הגשות: יש שתי אפשרויות:

1 – להגיש פרק ראשון או חלק מפרק ראשון של הסיפור

2 – להגיש שני קטעים של תיאור אותה סיטואציה: אחד מהזוית
המציאותית-עובדתית, ואחד מהזוית ההומוריסטית.