ספרים וסיפורים

מאז ומתמיד פזלתי לעבר אומנויות הבמה, אפילו שהייתי ילדה מאוד ביישנית, ואולי בכלל בגלל זה.

במסיבת הסיום של כיתה ו' רציתי להיבחן לתפקידים הגדולים, אבל צחקו עלי אז ויתרתי.

בכיתה ז' ח' ראיתי את כל הבנות ה"נחשבות" בשכבה נבחנות ללהקה האיזורית, וכמובן שרציתי גם, אבל זה היה כל-כך רחוק, רחוק מהמציאות..

בכיתה י"א פתאום תפסתי אומץ. אולי כי הבנתי שאני זו שמעצבת את החיים שלי, ואולי סתם כי מתחילת השנה הזאת שרתי בכל מקום שאף אחד לא היה יכול להגיד לי לשתוק, וזה היה מתבקש.

הלכתי להיבחן ללהקה האיזורית הבוגרת יותר.

שרתי חלש ודי גרוע, בחרתי את השיר הכי קשה שאני מכירה (פרחים בקנה)

ואחרי כמה ימים התקשרה אלי האחראית על הלהקה ואמרה שלצערה לא התקבלתי. "הבנות בלהקה רוקדות הרבה שנים, שרות הרבה שנים, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה..."

בסדר. אני יודעת ששרתי גרוע.

אבל מאז המשכתי לשיר, הרבה יותר בביטחון, וקיבלתי המון מחמאות על השירה שלי.

היום קשה לי לדמיין את עצמי בלי השירה, ואני יודעת שאם לא הייתה לי הפאדיחה הזו בכיתה י"א - אולי גם עד היום לא הייתי שרה.

אני יודעת שבאודישן הראשון ובדברים הראשונים בדרך-כלל הולך גרוע, אבל זה לא אומר שום דבר על ההמשך.

הרבה אנשים רוצים לדלג על הפעם הראשונה ולחסוך לעצמם מבוכה

אבל תחשבו שאם הייתם עושים כבר בפעם הראשונה את הכל מושלם - זה היה מונע מאנשים להזדהות איתכם...

אין דבר יותר טבעי מלהיות במבוכה בפעם הראשונה, וזה אולי גם חלק מהכיף.