כשהייתי בסביבות הגיל שלו (סביב עשרים) התעקשתי לעשות הכל בעצמי, לא לבקש עזרה מההורים,
לא להגיד שאני צריכה משהו...בקיצור - להסתדר לבד כי חשבתי שאני כבר אדם בוגר.
חשבתי על זה שבדור של אמא שלי כולם התחתנו כבר בסביבות הגיל הזה אז כנראה שמה שמתאים לעשות בגיל זה הוא לנהל חיים עצמאיים...
יש בהתנהגות כזאת מידה מסוימת של צדק, אבל...
בדיעבד - במציאות של ימינו זה לא כל-כך עובד להיות "אדם בוגר" בגיל שכביכול אתה אמור להיות אדם בוגר...
היום אני חושבת שהמציאות השתנתה וצריך לשלב את הבגרות בצורה שמתאימה למציאות של ימינו, ולא למציאות של לפני שלושים שנה...
אחרת זה פשוט נידון לכישלון.
הבגרות של החיילים של ימינו יכולה להתבטא בדרכים אחרות שיותר מתאימות לדור.
החיילים של ימינו מתאימים לאחריות אחרת, לבגרות שמתבטאת בצורות אחרות - וזה לא אומר שאינם בוגרים כמו שהוריהם היו.
אולי הבגרות של הדור הזה דווקא לא מתבטאת בלהתחתן אחרי הצבא כמו שעשו לפני שלושים שנה למשל, אלא במשהו שמתאים לדור.
לגלות אחריות צריך במה שאתה מתמודד איתו - והדור שלנו מתמודד עם סיטואציות אחרות.
הדור שלנו מתמודד עם ניכור מאוד מאוד גדול, עם חוסר חיבור לעצמנו ולאחרים, עם שינויים מהירים ועוצמתיים, עם חוסר גדול במשאבים
הכל קורה כל-כך מהר, ויש תמיד תחושה שצריך לחטוף, יש תמיד תחושה שלא יהיה מספיק,
צעירים עובדים ועובדים אבל אין משאבים, תמיד צריך להמציא את עצמך מחדש
יש תחושה שהפשוט כבר לא מספיק, תמיד צריך להיות הכי מתוחכם, והכי והכי והכי...
אז אני חושבת שהבגרות של הדור שלנו היא לחפש את ה"הכי" בתוך מה שהוא לא "הכי".
לקחת את "הפשוט" ולראות כמה שהוא לא פשוט...
לעשות דברים לאט אבל מהר
למצוא את מה שיש בתוך מה שאין...
ובעיקר - לאהוב, אפילו שבדורנו אפשר להיות כל-כך קרים והכל יהיה בסדר...
אבל להחליט לאהוב בכל זאת
כינוי:
yaelilu
בבלוג זה
בכל הבלוגים
