אני לא מבינה מאיפה הרגשות האלה מופיעים פתאום ולמה דווקא בסמינר מוזיקה בו אני מוקפת חברים, חיוכים ואושר רע לי כל כך בלי סיבה. אם לא אחשוב לא יהיה לי רע ולא אמצא את עצמי יושבת על ריצפת המקלחת הקטנה שבחדר המשותף, מכה את הקירות.

אני עדיין לא מבינה איך אפשר למצוא עיניין בחיים בהם הכל כל כך יפה, נוצץ ומושלם. איך אפשר לחיות בעולם בו הבנים הם העיניין וריבים בין ההורים הם הדרמה הגדולה? ומה אם אאבד את מי שאני, מה אם כבר איבדתי?

אנשים אומרים שעם כל הכבוד למי שהייתי פעם עדיף לי לאבד את עצמי ולהתחיל מחדש, דף נקי לחלוטין. אני לא רוצה בכך - לא רוצה לאבד את הבחורה האדיבה, האנושית, העמוקה, האמיתית כל כך שהייתי.

שכחתי איך לחיות נכון ואני לא יודעת איך אני אמורה לנהל חיים רגילים של ילדה בת שש-עשרה. כביכול החיים שלי מעניינים - כותבת, מנגנת, חברים, משפחה, בנים בשפע... ומה בעצם חסר?

איך חיים בלי הכאב הזה?

חלמתי להפטר מהכאב. והינה כשהוא כבר לא פה אני לא יודעת מה לעשות עם המקום הריק שנותר לי.

תפסיקי לחשוב כבר.

אני מזהירה מראש שהבלוג הזה יהיה משעמם, קיטשי, טיפשי וכל דבר אחר שיכול לתאר נערה בת שש-עשרה. כנראה שהפוסטים שלי יהיו מלאים בבולשיט שנכתב בשפה מגונדרת כי זאת אני.

אז אם אתם בכל זאת רוצים לקרוא שיהיה לכם לבריאות, אני אזהרתי אתכם!

בכל מקרה, מחרותיים (יום רביעי, כי לא סופרים את היום) מגמת המוזיקה שלי יוצאת לסמינר של יומיים ואני סופרת את הדקות. יש לי איזה קטע שמתפתח עם איזה בחור ג'ינג'י והבטחתי לעצמי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי אנשק אותו. המצב ביניינו מתפתח כבר קרוב לחודש ואני נהנת מכל רגע של פלרטוטים למרות שקשה לי להתרכז ולישון מרוב שאני חושבת עליו. מה שמצחיק זה שהתחלתי לפלרטט איתו בשביל הצחוקים ותראו איפה אני עכשיו - עם קראש די רציני על אותו בחור שהבטחתי לעצמי לפני חודש שלא אהיה איתו בחיים.

החלטיות זה חשוב, כן...

שבוע טוב!