אם אני אתחיל לכתוב מאיפה שעצרתי הפוסט הזה יהיה מיותר.למען האמת אני תמיד עוזבת וחוזרת לכתוב ובסופו של דבר אין לי משהו מעניין לספר חוץ מהתובנות שלי,שחוזרות על עצמן.
אבל אם יש משהו שונה הפעם, הוא שאני מאושרת.ואני לא משקרת לעומת פעם.מצד שני גם אז חשבתי שאני לא משקרת...בכל מקרה אולי כדאי שאני אעדכן לפחות מה קרה לי בחודש האחרון, החודש העמוס ביותר שחוויתי.
נתחיל מהמאורע החשוב והגדול ביותר,סיימתי תיכון.קיבלתי תעודת בגרות.אמרתי להתראות להרבה אנשים.הרבה מאוד.ואני מאושרת מזה.היי סקול נגמר לבסוף, הסיוט הגיע לקיצו.אני מניחה שאני מגזימה אבל האמת היא שבכל השנים האלה החברה הכי טובה שמצאתי לעצמי היא אני.וזה משמח.וחברה מאוד טובה שחזרנו לקשר ממש בחודשיים האחרונים והיא מדהימה.לא יודעת למה לא ניסיתי להיות איתה בקשר כל השנים האלה, למה הסתתרתי ומה חיפשתי לעזאעזל כשהיא הייתה מתחת לאף שלי.
וכשבית ספר נגמר.הכיף התחיל.התחלתי לבלות, לראות עולם, ובזה אני מתכוונת להשתכר מיין ולנשק בנים חמודים.האמת היא שכל כך טוב לי שקשה לי לכתוב, אני לא עצובה ואין לי דבר פואטי לכתוב עליו, כן, ההרגשה היא שאין לי כלום, וכמה שזה טוב, אני אדם חופשי.
הגשם הפסיק עכשיו.השמש יצאה מבין העננים.ויולי אוהב אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
