בשנות ילדותי הערצתי אנשים דומיננטיים, הייתי ילדה נשרכת, ולפעמים אני עדיין כזאת, למרות שיש לי אופי משלי ואני לא מפחדת להגיד את הדעות שלי, היה לי קל להתאהב באנשים שהיו מנהיגים ואמרו את מה שחשבו, גם אם זה היה שטויות ולא באמת הקשבתי, היה בהם משהו ששידר אומץ ונצחיות, דברים שרציתי שיהיו בתוכי.
היום המילה דומיננטיים התחלפה במילה חברותיים, האנשים שאני הכי מוקסמת מהם בשנות גיל ההתבגרות שלי הם אנשים חברותיים, סימפטיים. אני מוצאת את עצמי חושבת עליהם הרבה, ואני אוהבת אותם בכל הלב שלי, אבל מרחוק, ולמדתי שזה הכי טוב. כי כשהייתי מתקרבת אליהם, הייתי מגלה שאני לא היחידה ששופכת את לבי בפניהם, ואני לא היחידה שמתקשרת אליהם ומזמינה אותם לבלות, וממש לא היחידה שהם מספרים לה דברים אישיים על עצמם, ובקיצור, אני לא מיוחדת בשבילם.
האירוניה היא שאני רוצה להיות כמו הדמויות שהערצתי ואני מעריצה, דומיננטית, חברותית, כי אני חיה באשליה שכך אהיה חשובה.אם יהיו לי 200 לייקים על תמונת הפרופיל שלי, אני אהיה חשובה.אם כולם יגידו לי שלום, אני אהיה חשובה, וכולם ירצו להיות חברים שלי ולבלות איתי במסיבות, ולהקשיב לי, למרות שבתכלס אין לי מה להגיד.
אולי זה רק הלחץ של גיל ההתבגרות שמטשטש את הראייה שלי וגורם לי לחשוב שחבר טוב מאוד אחד שרוצה לבלות איתי,מקשיב לי ואוהב אותי זה לא הדבר שאני רוצה, למרות שאם להגיד את האמת, זה הכי מיוחד והכי שווה.
אני חושבת שאני מעריכה יותר מדי את התכונה הזאת, חברותיות, כי בתוך הלב שלי, זה מרגיש כמו זיוף, לא אמיתי ומיוחד.מה שכן מרגיש לי מיוחד ואמיתי זה כשאני עם חבר שלי והוא מנשק אותי ומחבק אותי ואומר לי כמה אני יפה וכמה הוא אוהב אותי.כשהוא מציע לי להתחתן איתו למרות שאנחנו רק בני 17, ואנחנו צוחקים על זה שעות, על זה ועל כלום.וכשאנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, סתם ככה בלי סיבה ומחייכים, וכשאני מספרת לו את מה שאני מרגישה בפנים באמת, המחשבות שלי שאני לא מספרת לאף אחד, והוא מקשיב לי.זה מיוחד.זה הדבר.
יש אנשים שקל להם לאהוב את כולם, לי קל לאהוב אנשים בודדים, וזה לא אומר שזה משהו רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
