אם תחזרו קצת אחורה בפוסטים שלי (קצת הרבה אחורה, שנה וחצי)
תמצאו פוסט שנקרא " 30 קילו של שלמות? " (כן, אז חשבתי שהגעתי כבר ל30..)
אז היום אני 35 קילו. על 1.54. ביאמאיי 14.7
מבחינת המרפאה במושב אני 36.5 על 1.53, ביאמאיי 15.5
היום הייתי אצל הרופא. הוא ראה את המשקל. את הביאמאיי. והציב לי אולטימטום:
בשקילה ביום ראשון הבא את שוקלת יותר מ36.5 (המשקל אצלם הוא משקל פסים ככה שאני צריכה להיות על הפס של 37 בשביל שהם יבחינו בעליה)
ולא. לא ממש בא לי שזה יקרה.
אבל כולם כן רוצים.
משמע- ארוחות ערב ליד אבא (למרות שאין הרבה ויכוח לגבי מה האוכל כי תמיד אני אוכל בסופו של דבר את מה שאני רוצה) ואחרי זה אצטרך לצאת מהבית להליכה או וואט אבר ולהקיא (כי להקיא בבית אני כבר לא יכולה)
ההמשך של האולטימטום של הרופא היה שאם אני לא עולה במשקל הוא מאשפז אותי באותו יום, ולא איכפת לו איפה.
כמובן שאם זה אישפוז בבי"ח רמב"ם או כרמל, אני יכולה לעשות את מה שעשיתי עד היום ופשוט לא לגעת בארוחה. אבל מכיוון שהוא נותן הפניה לאישפוז בגלל הפרעות אכילה אני אמצא את עצמי דיי מהר בחזרה עם זונדה..
ות'אמת? לא איכפת לי.
הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות מה10% של הבנות שמתות מאנורקסיה, ובתוך תוכי רציתי להגיד שכן. כמובן שלא אמרתי לו אחרת הייתימוצאת את עצמי בפעם הרביעית בטירה, במקרה הטוב כמובן.
אומרים לי שאני בסכנת חיים. מפחדים שאתעלף ולא אתעורר, או שאקבל דום לב בכל רגע נתון.
אותי אישית זה כבר לא מפחיד. אבל שוב, אסור לי להראות את זה.
מחר בכל מקרה אני בבי"ח כרמל, צריכה לקבל עירויי ברזל.
אז יש הפניה לאישפוז יום שם, אבל הסיכוי שיחליטו לא לקבל אותי לאישפוז יום הוא לא ממש נמוך, אפילו קצת גבוה.
אז יש הפניה גם למיון, ששם ייתנו לי את הברזל או יאשפזו וייתנו ברזל.
ושוב אני אומרת, כבר לא ממש איכפת לי.
החיים הכפו להיות סובבים סביב ההפרעת אכילה.
משקל, אוכל, קלוריות, ספורט, הקאות, משלשלים. אלה החיים.
וכרגע אני בצומת- בצד אחד של הצומת נמצאת המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר וביחד איתה ההזדמנות לצאת מההפרעות אכילה; ומנגד, בצידה השני של הצומת נמצא הוויתור על החיים ועל הרצון להחלים, ובעצם- הרצון למות.
אם תשאלו אותי באיזה צד של הצומת אבחר- לא אדע לענות.
אני כבר מיואשת. מצד אחד כבר לא רואה את עצמי יוצאת מההפרעות אכילה, אחרי 7 וחצי שנים (בערך) בתוך ההפרעות, ויודעת שזה אומר שכל חיי יהיו בבתי חולים עד שאגיע לבית הקברות.
ומצד שני, יש לי צ'אנס אחרון לצאת מזה. השאלה רק אם אני רוצה לקחת אותו ולנצל אותו עד ההחלמה. וגם אם אני רוצה לקחת אותו, אני באמת אצליח לשרוד את התהליך הכה ארוך וכמעט בלתי אפשרי של להחלים? ובאמת זה לא ילווה אותי יותר עד שארית חיי?
לשם שינוי שיתפתי הפעם, ולא רק במצב שבו אני נמצאת כלפי חוץ,
אלא גם במצב שבו אני נמצאת מבפנים. המחשבות והההירהורים..
אני אסיים בתמונה שלי מאתמול, שנורא הצחיקה אותי. טייץ מידה 0 עם חולצה מידה מדיום. שישעה אותי הסיטואציה והמחשבה שבאמת יצאתי ככה מהבית.
#רגע שיא- תמונה (ועוד שלי) מאז פתיחת הבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
