אני מעדכן הרבה וזה מרגיש קצת כמו התמכרות, לפחות הרבה פחות אכפת לי מהאם יש או אין תגובות, ואני עושה את זה נטו בשביל להוציא את הדברים מהראש. ברגע שאני כותב המטרה היא להפסיק לחשוב עליהם ולעבור לשלב הבא. ככה לא נוצר בליל מחשבות מטורף שרק עוצר אותי.

באמת שזה עובד הדבר הזה.

אוקי אז קודם כל אני מרגיש שאני צריך איזה recap לסכם את אירועי התקופה האחרונה.

- הם נפרדו אבל זה לא היה קשור אליי בכלל. 

- הוא סיפר לי כמה זה קשה לו ולמה הוא לא מוכן לוותר עליה, ביקש ש"אשגיח" עליה. 

- אני נפגשתי איתה אחרי שנים שלא נפגשנו כדי להשלים פערים, זה באמת לא היה קשור לפרידה, אבל זאת פעם ראשונה שישבתי איתה אחד על אחד ויצא לי להכיר קצת אותה, בלי שהיא חלק מ"הם". היה ממש כיף, שנינו ממש נהיננו. היא גם מיוזמתה סיפרה לי על הפרידה שלהם ממש בקצרה ולא התעכבנו על כך.

- אחרי כמה ימים הוא מתחיל איתי "שיחה" מלאת האשמות והתקפות כאילו רצחתי מישהו. היא סיפרה לו שנפגשנו ושהיה ממש נחמד. הוא אמר שהתחלתי איתה מאחורי הגב שלו, שאני לא חבר אמיתי, שאני שקרן ומה לא. אני לא אהבתי את הדבר הזה והראיתי לו את זה, אמרתו לו שהוא יכול להאמין והוא יכול לא להאמין אבל אף פעם לא שיקרתי לו, וחוץ מזה - לא עשיתי כלום. בקיצור פיצוץ.

אני כבר לא זוכר את ההשתלשלות המדוייקת.. אבל בערך

- זמן מה אחרי הפיצוץ בפייסבוק קבענו להפגש שוב ליישר את ההדורים (אני והוא). הסתובבנו קצת, ישבנו לאכול ואז דיברנו. הוא ממש כעס שסיברתי להגיד שאני "אף פעם לא אעשה משהו" והסיבה שלי - של you never say never לא סיפקה אותו, מבחינתו זה היה תירוץ עלוב, מה שמהצד שלי היתה הסיבה הכי אמיתית. הוא סייפר לי הרבה דברים על 'מאחורי הקלעים' שלהם והיו שם הרבה דברים שלא ידעתי בכלל.. הקשר היה יפה כלפי חוץ אבל מבפנים לא בדיוק מזהיר. בסופו של דבר הוא בחר לסמוך עליי ולהאמין לי שלא היו לי כוונות רעות. זה מה שהוא אמר, אבל הוא נחש וגם כשהוא אומר משהו אני לא יכול להיות בטוח אף פעם שזה מה שהוא חושב באמת. הוא הוכיח לי את זה הרבה. אבל מילא.

- אחרי זמן מה נפגשתי איתה שוב, בלי קשר. היא רצתה להשמיע לי שיירים שהיא כתבה ולקבל חוות דעת אמיתית, לא כמו מה שכל החברים אומרים.. היא רצתה את האמת בפנים, ובקטע הזה הכי אפשר לסמוך עליי. כשהיא סיפרה לי שהיא רוצה להשמיע לי הצעתי שתשלח לי ואני בכיף אחווה דעה, אבל היא ביקשה פנים אל פנים, מה שלא היה ממש בעייתי שכן אנחנו גרים ממש קרוב. שם זה התחיל.

מצאנו איזה פינה, דיברנו קצת, היא השמיעה לי את השירים (מדהים... באמת..) ואז הסתובבנו ודיברנו עוד הרבה. אני כבר לא זוכר אך הגענו לזה אבל אני רק זוכר שהכל היה כל כך טבעי וזורם, וכאילו היא רק חיפשה אפשרות לדבר על זה והנה היא סוף סוף מצאה. היא סיפרה לי על הקשר שלהם, עליו, על מה הוא עושה היום, ואפשר לומר שהיא זיעזעה אותי... פשוט לא יכלתי להאמין כמה כל מה שחשבתי שאני יודע לא היה ככה.

הוא סיפר דברים שונים, אבל  היו הרבה חפיפות, ואם כל אחד יעמיד את הדברים שלהם כמילה נגד מילה אין לי בכלל ספק למי הוא יאמין.

היא הבהירה לי טוב טוב טוב שהיא והוא זה דבר שלא יקרה לעולם. שהיא מודה לאלוהים שזה נגמר וחבל שלקח לזה כל כך הרבה זמן( יותר מ4 שנים, ולא רק בשנה אחת)

-מאז לא יכלתי להפסייק לחשוב עליה. זה היה לא נשלט ואני לא מכיר את התחושה הזאת כמעט. היה לי קשר רציני אחד לפני אולי 3-4 שנים ורק אז הרגשתי משהו כזה, וגם אני יכול להעיד שזה היה חלש יותר. זה היה חזק מעצם היותו קשר ראשון אבל זהו. נקרעתי כי ידעתי שאני לא יכול להעז לעשות משהו, אני נכנס פה לסיפור גדול מדיי. ואני לא לוקח אותה בחשבון בכלל.. מה המצב שלה בכל הסיפור הזה. אבל אחרי מספר שבועות של התחבטויות החלטתי שאין ברירה, אני חייב לעשות משהו. לא פייר כלפיה שאני לא אספר לה, ואני אתחרט על זה כל החיים שלי אם לא אעשה כלום. או לפחות אשאל את עצמי What if?? וזה התחושה הכי מתסכלת שיש.

-סיפרתי לה, לא האמנתי שהיא הסכימה לתת צ'אנס. לא משנה מה קראתם, שמעתם או חשבתם שאתם מכירים על נשים, כל הקלישאות, כלום לא תופס. היא הבן אדם הכי הגיוני שאני מכיר ואני לעולם לא צריך לפחד שאני אדבר איתה ותהיה אי הבנה כלשהי שתגרום לפיצוץ. פשוט כי אפשר לדבר על הכל. לפני שעושים משהו.

בכל מקרה, היא עמוסה, לא חיפשה שום דבר וגם אני לא. אבל הרגשות היו חזקים מדיי בשביל להשאיר אותם בסוד. אז עכשיו אנחנו נצא כשיתאפשר, נכיר קצת, ניתן לזה להתפתח בטבעיות כאילו שרק הכרנו, וניתן לה להשכיח את מה שהיא כבר עברה, ולפנות מקום בלב. 

סוף סיכום.

כל התקופה הזאת החזירה אותי ממש אחורה, לתקופה של לפני 4 שנים בערך, שנכנסתי לקשר ונתתי את כולי. שלא הייתי שווה כבר בזכות עצמי והפכתי את עצמי לחלק מ.. 

שוב התחלתי להרגיש תלותיות מסויימת, הרגשתי שזה מכתיב את הכל.

אבל אני כבר יודע שאני יכול אחרת, ושאני צריך אחרת.

אז עכשיו אני צריך לחזור לעצמי. להיות שווה בזכות עצמי (ואני שווה).

לעשות מה שאני רוצה, לחזור שוב ללוז שלי ולהתחיל להריץ הרבה פרוייקטים שפשוט שמתי בהולד לכל התקופה הזאת. זה פשוט היה פחות דחוף והייתי חייב לפתור את הסיפור הנ"ל.

וזהו. אני מאמין שכשאני אחזור להיות 100% אני, גם רואים את זה כלפי חוץ וזה הרבה יותר מושך. כך שמבחינה מסויימת זה שאני משקיע בעצמי, עוזר לי גם איתה.

קשה לי להאמין שמישהו קרא את כל המונולוג הזה אבל אם כן - בירה עלי.