אני עדיין חולה בסינדרום ההתאהבות ולא מצליח לחזור לעצמי, לא כמו שרציתי.

זה מצחיק שזה בדיוק אותם דברים מפעם.. ואולי הפעם אני חושש, שלא בצדק, בהסתמך על נסיון עבר.

ההמתנה הורגת אותי. אני משתדל לא לדבר איתה בכלל, כי אם אני אתחיל שיחה כל מה שיצא לי אוטומטית מהפה זה "נו מתי יוצאים?" וזה דפוק

אני יושב ומחכה. לא יודע למה בדיוק, לא יודע למתי, אבל מחכה.

יש לי כבר הרבה רעיונות אבל אני צריך לשתוק בינתיים. עד מתי? לא יודע!

לעבוד אני לא מצליח, זה מרגיש מיותר. העבודה פשוט לא מצליחה לנצח בקרב החשיבות, הכל (וזה בערך כלום) מרגיש חשוב יותר, דחוף יותר.

יש דבר אחד שכן בא לי, וזה ספורט, להתאמן, לשחק, אבל אי אפשר על בסיס יומיומי.. בטח שלא בכושר שלי. ואני מרגיש אשם אם אני עושה את זה במקום לעבוד. כאילו אני מודה בתבוסה. אני מנצל את הזמן לספורט, בעוד שאם לא הייתי עוושה זאת היה איזה סיכוי שהייתי עובד בזמן הזה.

אולי כדאי שאני אחכה שהיא תעשה צעד?

אבל שתעשה!