אין מילה טובה יותר לתאר את איך שאני מרגיש לידה.

אין תחושה שווה לה. סוג של ניתוק מוחלט וריחוף רגעי שלא נגמר, עד שהוא נגמר. וגם אז אני נוחת לאט לאט, ופתאום אני כבר לא יודע מה זה להרדם.

אני מאבד את זה כל פעם

אני בא כולי מוכן, מתוח וזקוף 

בשניה שאני רואה אותה אני כולי משתחרר 

הכתפיים נופלות, הגוף מרפה, והריחוף מתחיל.

כיף לנו בייחד, לי כיף ואני רואה ומרגיש שגם לה.

בלי להגיד, אני רואה שהיציאות שלנו הן כמו חמצן בשבילה, בחיים עמוסים כאלה.

אני לא יודע אם היא יודעת כמה אני אוהב אותה

אמרתי אוהב אותה? לא אמרתי את זה עד עכשיו. אבל אני חושב שזה כבר ברור

למרות שאני יזמתי את כל זה (נראה לי), ולמרות שדיברתי איתה על זה, אני חושב שאני לא מחצין יותר מדי.

יחד עם זאת אני מתפוצץ מבפנים, מעניין אם היא רואה את זה

מעניין מה קורה אצלה בפנים.

אין אהבה ממבט ראשון.

מה יש במבט ראשון? מבט.

מראה, זהו. מקסימום משיכה בסיסית, הידלקות קוראים לזה?

אני אפילו לא נדלק ככה..(כמעט אף פעם)

בחורה יכולה להיות יפה ומושכת וזה יגרום לי לרצות לתהות מה מסתתר מתחת.

בלי כלום מתחת - זה לא שווה כלום.

אני נמשך לאופי. אופי מדליק אותי.

נמשך לערכים, לאמונות, לאמת.

את כל זה לומדים להכיר לאט לאט

ואח"כ מגיעות התחושות - הן לא משקרות.

זה מפחיד.. יש לה הכל. לא הייתי מזיז מילימטר.

זה רק השלב הראשון, ואני רוצה עוד. הספיקו לי הגישושים, למדתי מספיק.

אני מקווה שגם היא.