תוך כדי דמעות מתפרצות, בלתי ניתנות לשליטה, הבנתי.

קיוויתי שלא, קיוותי שאפשר להחליק 

אבל זאת ההיא.

כוסעמק.

לא מבין את זה.

כל כך טוב לי, ואני כל כך מאושר.

עם זאת אני לא רוצה לישון, וכאילו מתאמץ שירדו לי הדמעות.

הן לא יורדות ואני רוצה שיצאו החוצה. רוצה לבכות.

חוסר אונים משונה, אין לי איך לסכם הפעם.

אין תובנה, או דרך פעולה. 

אני רק רוצה להפוצץ ולבכות

קצת

רגע... הנה זה בא, תוך כדי כתיבה.

אולי, אולי לזה מתכוונים תמיד?

אף פעם לא הרגשתי ככה.

בכיתי הרבה בחיים,

אבל זה בכי מיוחד.

עריכה:

עזבו שטויות, זה בטח האלכוהול. אני לא רגיל לזה.

בבוקר אני אדע יותר טוב

וואו, כבר כמעט חצי שנה שלא כתבתי כאן. חשבתי שאני אזרוק את הבלוג כמו פעם, אבל אולי עדיף שאני אשאיר אותו, יכול להיות נחמד לעבור על הפוסטים מדי פעם ולהיזכר.

מה השתנה? הכל בערך. ההיא לא רלוונטית, וזה נגמר/לא נגמר בצורה מוזרה. בדיוק כמו שאמרתי זה נגמר, אבל לא נגמר. כמו שזה גם לא התחיל. 

עקרונית הכל מעולה. חוץ מהעובדה שלא סגרתי את זה. לא דיברתי איתה הרבה זמן, והיינו חברים טובים. באסה לי לנתק אנשים כאלה מהחיים שלי ואני יודע שאני צריך לעשות משהו. זה מה שאני לומד הרי. דוגמא אישית מישהו?

כן אני אדבר איתה (אני אומר את זה לעצמי כל הזמן), השד לא נורא כמו שאני חושב, להפך, אני מכיר אותה והיא ממש נחמדה... אז למה אני לא עושה את זה? שאלה טובה. אני צריך פשוט לעשות את זה. בתקווה שעד הפוסט הבא (שלא יבוא עוד חצי שנה) אוכל לעדכן שזה מאחורי, ואנחנו שוב בקשר או שלא, אבל שמצב סגור.

אז איך טוב לי מאי פעם?

הפריע לי להיות לבד כל כך הרבה זמן, אני טיפוס של בייחד. של משפחה. לבד זו לא הסביבה הטבעית שלי. תנו לי לתת!

חיפשתי את עצמי, יותר נכון "אותה", תהיה אשר תהיה שאוכל לבלות איתה. ולא קרה כלום. היא, הייתה על הנייר התאמה מושלמת. באמת שאהבתי אצלה כמעט הכל. אבל זה פשוט לא. לא יודע גם לשים את האצבע על למה לא, אבל לא. ולא נורא.

פתאום, בלי לחפש בכלל, באופן ממש מקרי, מקרה הוביל למקרה שהוביל למקרה, ונכנסה לחיים שלי מישהי חדשה.

שונה לגמרי מהקודמת. ואמנם אמרתי שאצל הקודמת אהבתי כמעט הכל, כאן במבט ראשון לא ידעתי כלום. לא הכרתי אותה לפני כמו את הקודמת. לא חשבתי על זה בכלל.. יש לי הרבה בחורות בחיים. לא בקטע אישי, פשוט בחורות שאני מכיר. כן, לפעמים עוברות מחשבות בראש, במיוחד כשאני לבד הרבה זמן, ואני מתחיל "לבחון את האופציות", אלה שכבר קרובות, שנמצאות לי בחיים. זה הכי נוח.

אז הפעם גם את זה לא עשיתי. הכרתי מישהי חדשה, נחמדה וזה הכל. לא חשבתי על כלום. באמת!

יצא שהנסיבות גרמו לנו לדבר/להתכתב מדי פעם,ועדיין הכל בעינו - לא חשבתי על כלום.

לאט לאט או שדווקא מהר מהר כבר לא היינו צריכים נסיבות כדי לדבר. שנינו רצינו בזה. ככה הרגשתי.

לשם שינוי הרגשתי הדדיות. לא הרגשתי שאני אונס את עצמי, כופה, לוחץ. יש בי משהו כזה.. סוג של אובססיביות נקרא לזה, אבל גם אז, לא הייתי נורא (אם מותר לי להעיד על עצמי), פשוט זה היה חד כיווני ולכן זה הרגיש לי ככה.
עכשיו יש שיוויון בנטל (יאיר לפיד מלך!).

פתאום נפגשנו, זה היה קצת ערמומי בדיעבד, אבל גם זה לא היה מכוון. כיף לדבר, ואם הכל זורם ויש זמן, אז גם כיף להפגש לא? 

האמת שאם אני לוקח שנה וחצי בערך אחורה, אז להפגש עם ידידה, אחד על אחד סתם ככה גם לי היה נראה מוזר. אבל מאז עברו הרבה מים, ויצא לי להתנסות כבר בפגישות אחד על אחד כאלה וכן בהתחלה זה באמת הרגיש מוזר כמו שתיארתי את זה לעצמי, אבל בצ'יק זה עבר, והמשיך כמו פגישה עם חבר טוב שמזמן לא התראינו. 

אז לעניינינו, נפגשנו אנחנו שנינו. בעוד שהיא חשבה שנפגש יחד עם עוד חברים (יש לנו חברים משותפים) ו...ראינו כדורסל! יש יותר טוב מזה?

אוקי, אז מה היה? היה מעולה! היה באמת כיף, ראינו את המשחק והיא לא סבלה, ואף התעניינה! נשנשנו קצת, צחקנו ודיברנו...הרבה. סגרנו את המקום בערך, לא שמנו לב איך הזמן עף, ואתם יודעים מה אומרים על זה נכון?

איך או למה זה הצליח אני לא באמת יודע. יכול להיות שיש לי חלק בזה, לשינויים שאני עובר בתקופה האחרונה. ללימודים. למרות שאני לא מרגיש שאני מיישם יותר מדי אלא רק עושה סדר בדברים, כנראה שיש דברים שנטמעים גם בלי שאשים לב, והאפקט שלהם אפילו דיי מהיר.

אבל אני מרגיש שזה מעבר לזה. הכל הלך טוב מדי. זה לא רק אני... היה שם משהו.

חזרנו הביתה, במצב ששנינו לא סגורים על מה הלך שם. היא לא הייתה בטוחה מה הכוונות שלי, מה זה היה, דייט? מפגש חברי? (כך נודע לי מהמשת"פ שלי, שאגב, לא אני רתמתי אותו! לא עירבתי אותו בכלל..) וגם אני לא ידעתי מה זה היה! מבחינתי סתם נפגשנו לערב נחמד. אבל אחרי אותו הערב כבר התחלתי להתבלבל...

לא דיברנו על זה. המשכנו לקרות. (המשכנו לקרות... נשמע נחמד, אני אאמץ את זה). 

היו נסיבות (כלומר מסיבות, כלומר מסיבה) נוספות ונפגשנו שוב. בתור מה? לא ברור.. האמת שאני לא יודע מה היא חשבה באותו זמן (ושווה לשאול.. מעניין) אבל בהתחלה לא היינו קרובים מדי. כן, אספתי אותה והגענו בייחד. אבל זה לא דבר חריג. ובמסיבה עצמה (אל תחשבו מועדון סואן עם מוזיקה מחרישה, יום הולדת בבית של חבר) היינו כמו כולם. חברים, מכרים, ידידים, איך שתרצו לקרא לזה. לא הייתה קרבה מיוחדת, בהתחלה.

ואיכשהו, אני לא יכול להזכר איך זה קרה, כאילו שמישהו מרח בינינו סופר גלו ולא יכלנו להפרד. ישבנו צמודים זה לזו, וברף עיין הידיים שלה כבר לא היו רק ברשותה, ושלי לא ברשותי. החזקנו ידיים כל הערב, ושיחקנו איתן וזה הרגיש כל כך כיף.

אז ורק אז החלטתי ללכת על זה. עד אז לא ידעתי מה קורה, לא חשבתי עם עצמי יותר מדיי.. נתתי לדברים לקרות. אבל יש את הרגעים האלה שמרגישים ש -עכשיו- צריך לעשות משהו? אז זה זה. נגמר הערב, לקחתי אותה הביתה, והלכתי על נשיקה. 

אני לא עושה את זה.. גם לי זה מוזר! ומה שקרה אח"כ קצת הלחיץ אותי. היא התנגדה והלכה אחורה.

פתאום לא נעים לי כל כך לספר את זה.. אבל פאק איט זה אנונימי, ומה כבר יקרה? זה לא סודות מדינה.

/סוף שכנוע עצמי

באותו רגע (שנמשך ממש כמה שניות) לא ידעתי מה לעשות.. זה כמו שהפנים שלי קפאו במקום ומישהו ניפץ אותם עם פטיש למלא רסיסים, כאילו שהן היו מראה.

אבל לסיפור הזה יש סוף טוב אתם יודעים, וכמה רגעים אח"כ היא הלכה על זה והתקדמה לנשיקה!

איפה הייתי... תאכלס? אם כל נשיקה הייתה ככה זה היה יותר כיף אפילו, ההצלחה שאחרי הדחיה גורמת להצלחה להרגיש הרבה הרבה יותר מספקת.

ומאז הכל הסטוריה.

אנחנו בייחד, ואני אוהב אותה המון.

לאהוב זאת מילה גדולה, ואמרתי את זה בעבר. בעבר אולי לא הייתי מודע לגודל המילה או שהייתי נאיבי מדי ולא הצלחתי לפקוח את העיניים בכלל.

אבל זה לא מעניין, עכשיו אני יודע למה הכוונה. זה אפילו גדול משחשבתי! ובכל זאת אחרי כל כך מעט זמן העזתי גם לומר לה את זה.

נמאס לי מהמוסכמות, לשים לב לכללים, ללכת לפי הספר, בקצב הנכון. התפוצצתי!! והייתי חייב להוציא את זה החוצה, יהיה מה שיהיה.

זה אני. אם זה טוב ואם זה לא, זה מה שיש.

מעבר ללאהוב, אני מעריך אותה. כל כך! לכתוב "אני מעריך אותה" מרגיש כל כך יותר קטן ממה שאני באמת מרגיש.

אני אוהב את מי שהיא, מעריך את הבחירות שלה, את העצמה שלה. אני מרגיש קרוב אליה.

למעשה, כבר יש תאריך לחתונה.

טוב טוב עכשיו אני צוחק, אבל כל השאר היה אמיתי! (מה לעשות, אני חייב קצת..)

אבל באמת, הרגשתי כבר בעבר, אולי לא בעצמה כזאת, ואולי הייתי מסונוור וגרמתי לעצמי לחשוב שזה יותר ממה שזה, אבל הרגשתי.

ההבדל המהותי כאן הוא שאני מרגיש שזה לא רק אני.

כן היא אומרת לי, ואני מאמין לה. אבל אמרו לי בעבר, והאמנתי, ונפגעתי. אני סומך על מילים עד גבול מסויים.

התחושות שלי בד"כ לא מאכזבות אותי.

ונכון שאני מאוהב עכשיו, וכשמאוהבים לא רואים את הדברים כפי שהם, אבל גם פה זה שונה!

עכשיו אני כן. אני מאוהב, ואני נשארתי אני. לא וויתרתי על עצמי בדרך.

אני מרגיש אהוב באמת, ע"י האישה שאני אוהב יותר מכל.

טוב לי. הכי טוב שהיה לי אי פעם!

אז מה עושים?

זאת הסיבה שבגינה התחלתי לכתוב.. הראש מציק לי. ובמקום לכתוב את העבודה שאני צריך אני יושב וכותב את הפוסט הזה. אבל אין ברירה, אחרת המחשבות היו יושבות בראש ולא היו מתירות לי להתקדם.

מה עושים?

מתרחקים.

לא בדיוק כמו שזה נשמע, אבל מאוד מאוד קל לי, אפילו קל מדי, להסחף לתוך כל זה. אני יכול לשכוח פתאום מהלימודים, מהעבודה, לא אכפת לי כבר משום דבר.

Fuck everything, I'm happy!!!

אני יכול לשכב על המיטה, לא לעשות כלום ורק לחייך.

ומזה אני נזהר. זה לא בריא.

הקשר הזה חשוב לי, ואני חשוב לי.

אני רוצה לשלב אותו בחיים שלי בצורה הטובה ביותר. לא להחליף את כל השאר בתמורה לקשר הזה.

הרגשות שלי שם, אין מה לדאוג.

מה שאני מנסה זה לשים אותם בצד ולחזור לשגרה, כי החודש האחרון היה מטורף! הייתי בתוך מערבולת והזנחתי הרבה דברים. אני מוכן להשלים עם זה בשביל להניח את היסודות של הקשר הזה, אבל לא לאורך כל הדרך.

עכשיו אני חוזר למסלול, לשגרת החיים הרגילה שלי. (TO DO: ליצור שגרת חיים). 

ובה אני אשלב את האהבה החזקה שהרווחתי. בהדרגה, לא לאנוס שום דבר. אם הכל כל כך טוב, הכל גם יסתדר כמו שצריך.

זהו. יצא ארוך בהרבה ממה שחשבתי, אבל מילא. נחמד לכתוב קצת.. מזמן לא כתבתי ככה את מה שעל ליבי.

אם מישהו באמת קרא את כל זה, וואלה תודה! אני מעריך את זה, ומקווה שתצאו אחרי הקריאה הזאת עם לא פחות אנרגיות מאשר כשהתחלתם.

יום טוב