חרבות ועוגות

קצת לפני שירד הערב, שמעתי רעשים חזקים מהגג. כשיצאתי לבדוק מה היה שם, מצאתי את השכן החדש.

הוא קשר מקל במבוק לשמשיה שבגינה המשותפת שגידלנו על הגג, והכה אותו עם מקל עץ. בכל מכה נשמע רעש חזק של עץ מכה בעץ, והבמבוק התקפל ועף לכל הכיוונים. והשכן, במיומנות של צייר ובעוצמה עצומה, הכה אותו שוב ושוב, בזריזות אדירה ובכל פעם מזווית אחרת. 

על הרצפה היו שברי במבוקים ישנים, ואני תהיתי כמה זמן הוא כבר עושה את זה.

הוא עוצר לרגע ורואה אותי. אני מביטה בו בחזרה. הוא יפה מאוד. הוא מחייך אלי ואומר "לרוב, אני מתאמן עד שהבמבוק נשבר. זה לא לוקח יותר מעשר מכות. אבל את הבמבוק הזה אני לא מצליח לשבור כבר כמה ימים". אני מביטה בבמבוק. הוא לא נראה שונה מכל האחרים. הוא קשור מהראש ועומד זקוף באוויר, מחכה שיכו אותו. "הוא חלול" הוא אומר לי. "ריק מפנים". אני יודעת מה משמעות המילה חלול. כשאני מביטה בו שוב אני רואה פתאום את החריצים הדקים שנפערו בו. הוא באמת היה ריק. חלול. "החלל הריק בפנים הופך אותו לגמיש יותר" הוא מתחיל להסביר, אך אני קוטעת אותו באמצע ומבקשת שיפסיק. הרעש מפריע לי, כך אני מסבירה. הוא מתנצל בגמגום ואני ממשיכה להביט בו עוד רגע. נעים להסתכל עליו. הוא יפה מאוד. הוא לא בנוח מהמבט שלי. חלול. אני כבר לא מתביישת מכלום. אני חוזרת לחדר שלי ומתיישבת על הספה. אני מדליקה טלויזיה ומיד מורידה את הווליום. אני שונאת את הרעש החזק, אבל אני לא יכולה להיות שוב לבד בחדר.

הוא לא הצליח לשבור את הבמבוק כי הוא היה ריק מפנים. אז איך אתה מצליח לשבור אותי בכל פעם מחדש?