בלוג סיפורים.

''לא יאמן'' יעקוב סינן בכעס, תוך שרגליו בועטות בלא רחמים בכל חפץ שנקלע לידן, ''פשוט לא יאמן. היי, טאי- איפה אתה?!''

''אני כאן, יעקוב!'' אמר ילד נמוך קומה עם קול צרוד וסדוק. הוא פילס את דרכו בין כולם עד שהגיע אל אחיו הגדול, ''מה יש לך? למה אתה הולך כל כך מהר?''

''אל תשגע אותי עכשיו, אתה רואה שאני עצבני,'' הוא הפנה את ראשו הצידה, ''פשוט... תישאר לידי. אני לא רוצה שתיעלם לי מהעיניים, בסדר?'' הוא דרש.

''בסדר,'' טאי משך את כתפיו והמשיך ללכת. 

החבורה התקדמה בצעדים כבדים ואיטיים למדי, זאת לאור הגשם שפרץ פתאום. 

במשך חצי שעה (אומנם חצי שעה, אך זה הרגיש להם הרבה יותר מזה) הם ניסו להבין היכן הם נמצאים, אך שום דבר לא נראה מוכר להם. עצים סבוכים עמדו מסביבים- גבוהים, רמים ומתנשאים עליהם בכל מישור אפשרי, זאת בנוסף לכל הביצות, החרקים המוזרים שבהו בהם בשתיקה, והנהימות החייתיות שהטריפו את דעתם. למרות שאיש לא אמר זאת בקול רם, היה ברור לכולם שהם אבודים.

אלמה, שהספיקה להתאושש מההתאבדות של נהג האוטובוס עוד ממקודם, הלכה בצעדים קטנים ואיטיים מאחורה. היא לא רצתה לריב יותר, לא רצתה לדבר יותר- ויותר מכל, לא רצתה להקשיב יותר לאף אחד. 

היא הידקה את המעיל שלה לגופה וניגבה דמעה זעירה שנחתה על לחייה. היא רצתה הביתה. 

''את יודעת, הם צדקו. קודם, באוטובוס.'' מיה דיברה אליה בקול רם ומלא חשיבות, ''הו, וקוראים לי מיה!'' היא הוסיפה בהדגשה כמעט חיננית. 

אלמה לקחה נשימה עמוקה. ''זה הדבר האחרון שמעסיק אותי עכשיו.'' 

''אל תתרגשי מהם,'' היא צחקקה, ''הם תמיד ככה. זה לא אישי כלפייך, את יודעת. תקחי את הדברים בקלילות, אל תהיי כבדה כל כך.'' 

אלמה נעצה בה מבט חודרני, ''מה את מנסה להגיד פה בעצם?!''

''אני מנסה להגיד שכדאי שלא תנסי להסיט את כולם נגדך!''

''אני לא...''

''אחרי הכל, תראי, אנחנו תקועים ביחד בסופו של דבר.'' היא חייכה, ''אם תרצי חברה, את יכולה לפנות אלי. פשוט, אל תהיי לבד. גם כך מפחיד כאן נורא.'' היא אמרה. אלמה חייכה.

''כן, תודה. באמת לא נחמד להיות בודדה במקום כזה,'' היא גיחכה, ''דרך אגב, את יודעת בכלל איפה אנחנו?! בחיים לא יצא לי לראות מקום כזה בישראל.''

''כן, גם אני בחיים לא ראיתי דבר כזה, ואני יוצאת כמעט על בסיס קבוע לטיולים מאורגנים עם ההורים שלי... אני מכירה בערך כל חור במדינה שלנו, אבל את זה?'' היא עצרה במקומה לפתע כאשר הבחינה במשהו מקדימה.

''מה?'' אלמה שאלה והסתכלה. כולם עצרו לפתע את הליכתם ובהו בדבר מה, שכנראה התריע קצת יותר מכמה עצים מוזרים, ביצות וחיות מפחידות.

''מה זה צריך להיות?!'' נשמע קולו של הבחור מהאוטובוס, שאז דיבר אל יעקוב, ''אני לא מוכן להיכנס לזה!'' הוא אמר. 

אלמה בלעה את רוקה. ממולה ניצבו עשרות שלטים, תלויים במפוזר על גבי העצים, כאשר בכל אחד מהם כתוב המסר הבא-

''ואו. מישהו ממש השקיע במקום הזה,'' אלמה אמרה בקול שהתקשה להישאר יציב.

''את חושבת שזאת סתם בדיחה?'' מיה הסתובבה אליה.

''בטח שזאת סתם בדיחה!'' יעקוב התקדם לעברם באגרסיביות, ''ולך אני אמרתי לסתום את הפה!'' 

''אם כך אני יעשה בדיוק את ההפך.'' אלמה חייכה חיוך ממזרי. 

''תעשי מה שמתחשק לך, עד שבסוף את תקבלי את מה שמגיע לך!'' הוא סינן. 

''מה נעשה עכשיו?! פשוט ניכנס לשם?''

''אנחנו חייבים להיכנס לשם,'' נשמע קולו של נער אחר שאלמה עוד לא הספיקה להכיר. היו לו עיניים גדולות וחומות, שיער בהיר וניכר כי המראה שלו מאוד חשוב לו, ''אין לנו שום מושג איפה אנחנו נמצאים- מה זה משנה לנו עכשיו אם זה אמיתי או לא?! אנחנו צריכים עזרה, זה מה שחשוב!''

''יש לנו אחד את השני, וזה באמת מה שחשוב! אתה ראית איך נהג האוטובוס הזה זרק אותנו כאילו היינו כלבים בחור הזה,'' ניב צעק בכעס, תוך שהוא מהדק את אחיזתו ברנן המזועזעת. 

''אני אומרת שניכנס, ממה אתם מפחדים?'' אלמה שאלה בקול רם, ''אם זאת בסך הכל בדיחה אז מה כבר יכול לקרות לנו? בשורה התחתונה, אנחנו פשוט אבודים כאן. אנחנו באמת צריכים עזרה.'' 

''תני לי להבין. את רוצה ללכת בכיוון הזה? לכיוון שחורץ את מותך?'' יעקוב שאל, מזועזע, ''זה מה שאת רוצה?''

''כן.''

''אז אני הולך בכיוון ההפוך. כך לפחות אני אקבל קצת שקט,'' הוא הניף את ידיו לצדדים ואז זז קדימה, ''מי בא איתי? טאי? ניב, ירין, איתמר? תבחרו עכשיו!'' הוא פנה לחבריו. איתמר (שהיה גם אותו האחד שדיבר עם יעקוב גם באוטובוס, ועליו אלמה קיבלה את הרושם של החבר הכלבלב שמשתרך אחרי בעליו. הוא היה גבוה מאוד, רזה מאוד ובעל עיניים בהירות ויפות להפליא. כך לפחות חשבה אלמה), ניב וירין (שהביע כבר את דעתו הנחרצות רק כמה שניות לפני כן) נראו נבוכים ומבולבלים.

''אתה יודע שזה לא כזה פשוט.'' ניב אמר ועיקם את פרצופו.

''אתה עדיין צריך לבחור.'' 

''אני נשאר כאן עם רנן...''

''אתה יכול להישאר עם רנן שלך גם איתי!'' יעקוב התפרץ. 

''לא יודע, אחי. אני מעדיף להיכנס ולראות מה זה המקום הזה.'' הוא הסתכל על רנן כדי לקבל את הסכמתה. זאת הנהנה בנחרצות.

''איך שאתה רוצה. טאי, ברור לך שאתה הולך איתי, נכון?'' הוא פנה לאחיו הצעיר. 

''בטח, יעקוב, איך שתרצה, אבל אני חושב ש...''

''יופי!'' יעקוב ביטל אותו, ''מה איתכם, שניכם?'' הוא פנה אל איתמר וירין.

''אני אלך איתך, באש ובמים. גם ככה אני לא מאמין בשטויות האלה שכתבו שם,'' איתמר גיחך לעצמו.

''אני גם אלך איתך, למרות שאני עדיין חושב שאתה עושה טעות מפגרת.'' 

''אל תעשה לי טובות,'' יעקוב זעף, ''מוזמן לעבור צד מתי שתרצה.''

''אתה יודע שלא לזה התכוונתי!'' הוא אמר, והתחיל לזוז.

''להתראות בצד השני, אמיגוס!'' יעקוב עשה מחווה מטופשת בידיו והסתלק משם עם חבריו. 

אחרי שהתפצלו, שאר החבורה החלה להתקדם בשקט, בדריכות ובכבדות אל הכיוון שאליו החץ הורא להם, תוך שהם מסוגלים לשמוע את ליבם שואג ומתפוצץ מפחד בקרבם.