לפני כמה ימים בעבודה, בהפסקה שלי, ישבנו כמה עובדים

ואחד מהם, בן 24 (הוא כמו אח גדול בשבילי, לפחות אחד מהם, nevermind),

שאל אותי ואת חברה שלי באיזה כיתה אנחנו

וכשעניתי לו, הוא צחק עלי שאני קטנה, "תינוקת"

כל שנה, אחרי היומולדת שלי,

אני מסתכלת אחורה על השנים הקודמות

ומבינה כמה קטנה הייתי וכמה אני בוגרת.

במציאות, אני עדיין ילדה קטנה,

עדיין קוראים לי גזר בעבודה. אין לי רשיון.

אני עומדת לפני הבגרויות.

אני עדיין בוכה על בנים (ובכללי).

ובתחלס, אנחנו כלום, אנחנו עוד מתפתחים,

עוד גדלים, עוד מטומטמים ומתנסים,

אנו מוצפים חלומות שהחיים עוד לא דרכו עליהם,

כולנו עוד נהנים מהחיים.

כולנו רוצים לגדול, עם השתייה, והמהירות בה אנחנו רצים למיתה,

עם העקבים והאיפור וחיפוש אינסופי אחרי הבגרות והרצינות.

עם הרדיפה אחרי האסור, ההתנגדות למוסכמות והרצון לשינוי.

אנחנו שוכחים. לעצור. להנות מהילדות שעוד רגע קט תמה לה.

אנחנו ילדים. 

אני גם, מחפשת אחר הבגרות והעצמאות שתגיע לי בעוד שנתיים,

אני מחפשת אותה עכשיו, ושוכחת להנות מהדרך.

“It's never too late to have a happy childhood.”

― Tom Robbins

(Child by FREE)